New Stage - Go To Main Page


הרחק מעבר להר שוכן כפר בו גרים בשלווה אנשים שנקראים שלמים.
אנשים אלה הם אנשים רגילים למעט העובדה שהם מסוגלים לתקן לבבות
שבורים.
כן, ממש לתקן. הרופאים שלהם לא מתעסקים בהחייאה ובמכשירים, לא
בניתוח לב פתוח, ובטח שלא בהשתלת לב חדש או קוצב לב. אנשים אלה
פשוט מתקנים את הלבבות של החולים שלהם. חולים זו לא מילה
מתאימה, אבל השתמשתי בה רק בגלל ההקבלה השגורה בחברתנו כאילו
רק אנשים חולים מגיעים לרופא. האמת היא שהאנשים שמגיעים לרופא
שם, אינם אנשים חולים, רק אנשים לא זהירים. כאלה ששיחקו עם
הלב, נפגעו וליבם נשבר.
לאנשים השלמים יש ביטוח על הלב, וכאשר מתרחשת תאונה והם נפגעים
הם הולכים אל הרופא.
כשאמרתי למארח שלי בכפר זה שהזמן עושה את שלו, הוא צחק עלי.
אם הייתה נשברת לך הרגל, לא היית מחכה שהיא תחלים, מכיוון שללא
טיפול היא לעולם לא הייתה מחלימה לגמרי, היא הייתה נותרת עקומה
במקצת למשך כל חייך. דין לב כדין רגל, כשם שרגל שבורה דורשת
טיפול כך גם לב שבור דורש טיפול. אני מחייך אליו נבוך, מנסה
להסביר לו שהלב אינו נשבר פיזית. האדם פשוט נפגע.
אני מסביר זאת ברצינות רבה, כדרכם של מומחים ומבינים ובדבר.
אך המארח שלי צוחק, ואומר שזה הבל הבלים. פגיעה בלב היא כמו
מכה יבשה, אמנם לא יורד דם, אבל אתה מרגיש כאב, דינה כדין מכה
בצלעות, ואם הכאב לא נעלם מהצלעות לאחר שחטפת מכה אפילו אם אין
שבר או דם, אתה תלך לרופא, לא?
חייכתי במבוכה לא יורד לסוף דעתו. כיצד ניתן בכלל לרפות לב
שבור?
לאנשים השלמים אין משפחות כפי שאנחנו מכירים אותן, ההורים גרים
בבתים שונים, הם אינם נשואים בצורה אותה אנחנו תופסים את
המושג, הזוג הנשוי לעולם לא גר באותו הבית.
נתתי ידי לפרט זה כאשר הגיע זמן ארוחת הצהרים, וישבנו אני
והמארח שלי לאכול. שאלתי אותו היכן אשתו והוא הביט בי במבט
חמוץ. אמרתי שאיני מתכוון להעליב אותו, אבל אם לא כדאי שנחכה
לה, הוא הביט בי במבט חסר הבנה.
אין לך אישה שאלתי? מנסה להבין את מבטו התמוה.
ודאי שיש אישה אותה אני אוהב, אבל מדוע שהיא תגיע לאכול אתנו
עכשיו?
אין אשתך רוצה לאכול ארוחת צהרים בביתה בחברת בעלה? שאלתי.
היא אינה גרה כאן, אמר המארח כלא מבין. מדוע שתבוא להתארח אצל
אחר רק על מנת לאכול.
אישתך אינה גרה כאן?! שאלתי כלא מבין, כן, ענה המארח, חיים
משותפים גורמים למועקה גדולה על הלב, ועלולים אף לשברו. אהבה
היא אש, והתקרבות יתר על המידה אליה עלולה לגרום לכאבים
ומועקות.
ואין אלה חלקים בלתי נפרדים מאהבת אדם אחר? שאלתי כלא מבין.
הם נפרדים, ענה המארח בצורה ברורה כאילו מסביר הוא לילד קטן.
תיקון הלב הוא תהליך ארוך יקר, ולא נעים במיוחד, ולכן עדיף
להימנע מלשבור אותו מלכתחילה. מה גם שהביטוח מעולם לא יאשר לי
ולאישה אותה אני אוהב לגור יחד.
מדוע שהביטוח לא יאשר לכם לגור יחד? שאלתי בהפתעה. המארח שלי
הביט בי כאילו שאלתי שאלה ממש מטומטמת, אבל הוא ידע שאני מגיע
מעבר להר, אז הוא השתדל להסביר לי בסבלנות. נניח שהיית קופץ כל
יום מגג ביתך, היית חושב שמישהו היה מסכים לבטח את חייך כנגד
נזקי הנפילה? לא אמרתי, זו התנהגות בלתי אחראית. בדיוק כמו
לגור עם אדם אחר, הכריז המארח.
אני לא מבין, עניתי. כשאתה גר עם אדם אחר, אינך יכול להיות
עצמך, שכן העצמיות שלך עלולה לפגוע באדם האחר, ומצד שני, דיכוי
העצמיות שלך, עשוי לפגוע בך, מה גם שחיים במחיצת אהוב כרוכים
בפשרות וכאבי לב. אדם צריך להיות טיפש להחריד או מטורף כדי
לגור עם אדם אותו הוא אוהב.
הרגשתי מטופש במקצת אז שתקתי.
מעולם לא שיערתי שמעבר להר אפשר להוציא ביטוח על הלב. חשבתי על
הפעמים בהם נפגעתי. אם מחיים משותפים עם אדם ואם מפרידות.
חשבתי על מה שאמר המארח שלי לגבי רגליים שבורות שלא יחזרו
לעצמן לגמרי ללא טיפול נאות. חשבתי לעצמי שאולי יש צדק בדברי
המארח, אולי הלב שלי באמת חבול ופצוע מצלקות ישנות והוא לא
כשהיה קודם, פחות תמים, פחות מסוגל להתמסר לאנשים, אומרים
ששינוי זה בלב, הוא הכרחי, שכן לא כל אהבה היא אהבה ראשונה,
אבל הביקור מעבר להר גרם לי לחשוב האם אכן כך הדבר.

כיצד ידעת שאתה מאוהב באשתך? שאלתי, מנסה להסיח את דעתי
מהמחשבות שקרעו את לבי. אמרתי לך שהיא אינה אשתי, אמר המארח
ברוגז, ואני עניתי בהתנצלות שאני מצטער על השייכות שבשם, פשוט
כך מדברים בצד האחר של ההר.
נניח לעניין, אמר המארח. התאהבות היא דבר מטורף, מדוע שאחשוב
בכלל על להתאהב?
אתה לא צריך לחשוב על להתאהב, זה קורה לבד, אמרתי, מנסה להיות
מובן. קורה לבד? אמר המארח שלי בקול מלא רחמים. ההתאהבות היא
מחלת נפש, ניכר היה בקולו כאילו הוא מרחם עלי, והטון של הדברים
גרם לי עצבות רבה. מחלת נפש איומה. מדוע שירצה אדם בצורה
הגיונית להתאהב, ביודעו שלבטח ליבו ישבר בצורה חמורה מאוד,
חמורה כל כך עד כי הנזק עלול להיות תמידי, אם לא יובל האיש
לטיפול מיד לאחר המקרה, אולם אנשים מאוהבים אינם מגיעים לטיפול
עד שהדבר מאוחר מידי. אתה מבין, הוא אמר, הם מסוכנים לעצמם.
ואתם לא מתאהבים כאן אף פעם? שאלתי בחוסר אמון. לא! השיב
המארח, אנשים שמתאהבים הם אנשים חולים וכשכאלה הם מקבלים טיפול
בבתי הבראה לחולי נפש.
הבטתי במארח שלי בחוסר אמון. אתה מתכוון שתכלאו מישהו רק
מכיוון שהוא התאהב? התאהבות היא כמו כל ניסיון לפגוע בעצמך,
אמר האיש.  אינך חושב שאדם שגורם נזק לעצמו אינו שפוי?  
אבל התאהבות היא שונה, אמרתי כלא מבין. התאהבות היא דבר נפלא,
היא נותנת משמעות לחיים של אנשים, נותנת להם סיבה לחייך בבוקר,
מישהו לדאוג לו. היא דבר נפלא כל כך.
גם סמים הם דבר נפלא, אמר המארח, בהנחה שמציגים אותם בצורה חד
צדדית כפי שאתה מציג התאהבות. הם גורמים לאדם עונג גדול,
ועדיין שימוש בסמים אסור מעבר להר, לא כך? כן, אמרתי, אבל סמים
שונים מאהבה. במה בדיוק? שאל המארח.
סמים ממכרים, עניתי לו ברצינות, הם גורמים נזק בלתי הפיך למוח
של אדם, הם גורמים לו להזדקק לסם, כל כך עד שאם הוא לא מקבל
אותו הוא מרגיש כאב פיזי.
כלום אין זה המצב עם אהבה? שאל המארח שלי ברצינות. אהבה ממכרת,
ואולי אינה פוגעת ביכולות האינטלקטואליות, אבל אהבה מצמצמת את
האני העצמי בדיוק כפי שסמים מצמצמים את המוח. אנשים מאוהבים,
אינם שלמים לבד, וכאשר חולפת לה ההתאהבות, הם מרגישים את מה
שאתה קורא לו קריז, כאב חד בלב, הנובע משימוש לא נכון בו.
שתקתי, לבי פעם בחוזקה מתקשה לקבל את מה ששמע. קדושתה של האהבה
הייתה ערך מרכזי בחיי לפני ביקור זה והיחס השלילי אותו הציג
המארח שלי לאהבה גרם לי לחשוב ברצינות האם יש אמת בדבריו. האם
אני מכור לאהבה? והאם איני אדם שלם בגלל זה? האם איני שפוי בכך
שאני רוצה שאדם אחר ישלים אותי ויגרום לי להרגיש שלם? האם זה
בגלל שהאהבה צמצמה את האני העצמי שלי? אני חושב ואין תשובות
בפי.
הערכים אותם ספגתי במשך כל חיי לגבי אהבה עוברים זעזוע רציני.





פרק ב

לאחר הארוחה אני נפרד מהמארח לשלום ומטפס על ההר בחזרה אל הצד
בו אני חיי, אני חושב לעצמי האם ייתכן שכל האנשים בעולם
מטורפים, או חולי נפש בגלל אהבה. איני מסוגל לענות  לעצמי. אני
חושב האם ייתכן שהתאהבות היא אכן מחלת נפש?
לא האמנתי בכך. לא הסכמתי להאמין בכך, ליבי דחה בתוקף כל צל של
מחשבה בנושא זה. ואני הייתי מאושר, מאושר ושיכור באהבתי. לא
היה אכפת לי אם אהבה היא מחלת נפש מסוכנת או תמצית הקיום
האנושי, ריחמתי על האנשים השלמים, ריחמתי עליהם כי הם לעולם לא
ירגישו כמוני, לעולם לא ידעו כמה נפלאה האהבה.
לסיפור שלי היה סוף עצוב, לא התנשקנו בלהט אל תוך השקיעה, ולא
ברחנו יחד רק אני והיא כנגד כל העולם. זה היה אמנם אני והיא
כנגד כל העולם, אבל העולם ניצח לבסוף. לאט לאט החלה האש
להתקרר, והמילים פינו מקומן לשתיקות מביכות. יום אחד, נתתי את
דעתי שהיא אינה גורמת לי להרגיש טוב, אבל לא נפרדנו, נשארתי
איתה, מנסה להחיות מחדש משהו אבוד. הפרידה באה זמן רב אחר כך,
לאחר שהתחלתי להאמין בדברי האנשים מאחורי הכפר, לאחר שהרגשתי
כלוא, שבור לב וזקוק לרחמים.
ריחמתי על עצמי, ולא בפעם הראשונה. הכאב הוליך אותי אל ההר,
ורציתי לחצות אותו, רציתי להתרפא. להיות גם אני, איש שלם. נמאס
לי מהדמעות, מכאבי הלב, ומהצלקות אותן חרטו בי טפרי התשוקה.
רציתי קצת שקט קצת נחמה. הכעס שחשתי לגביה, והמרירות והכאב
בליבי סיפקו לי את הכח הדרוש לטפס על ההר, כעת אני בפסגה.
יודע אני שהבחירה אותה אעשה תהיה בלתי הפיכה, יודע אני שרע לי,
ובכל זאת רגלי אינן נושאות אותי אל הכפר. אני עומד על ההר,
דמעות בעיני, רוצה כל כך הקלה תרופה או משכך כאבים. הצורך הזה
מושך אותי בעוצמה לעבר הכפר, אבל הזכרונות מחזיקים אותי במקום.
זה יכול להיות גם אחרת, מכרסמים הספקות, לא לכל סיפור אהבה סוף
עצוב הם אומרים. ואני איני יודע אם צדק בדברים אלה או שמע הפחד
מדבר מליבי. אני עומד על ההר, שני עולמות לרגלי. והללו מסרבות
לבחור, מסרבות לחזור לשגרה ומסרבות לעשות שינוי.
אני אוסף זיכרונות טובים כרעים, בונה שני חומות סביבי, אחת,
לצד הכפר, חומה בהירה המורכבת מזכרונות נפלאים,תקוות, חוויות,
תשוקה, תעוזה ותמימות. ואילו האחרת לצד העולם חומה אפילה, חומה
המורכבת מפחדים, תיסכולים, כאבים וספקות. אני מביט בחומה
הראשונה, מביט בחומה השנייה, עומד את גובהן. מגיע להחלטה,
(עמוק בפנים איני מסכים לקבלה). החומה האפילה אינה גבוהה
מספיק. הכל מתחיל מהתחלה.
מחר, תהה החומה האפילה גבוהה בעוד לבנה...


מוקדש ללימור א. אני מאחל לך להישאר תמימה לנצח (מבחינה אחת
לפחות.) . ושיהיה לך את הכח לאהוב כל פעם עם כל לבך וכל ישותך.
ממש כיף לראות אותך מאושרת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 20/5/01 0:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיל אינציגר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה