דלת השעם שמפרידה בין העולם הקטן שאני חיה בו את רוב ימיי לבין
מסדרון ארוך שמוביל לעבר המדרגות הקטנות בכניסה לבניין שעליהן
גורי חתולים נוהגים לשבת ולזעוק מתפוררת.
אני נחנקת פה, אין לי אויר אפילו שכל החלונות פתוחים. יושבת
בלי יכולת לנשום ובוהה בדלת החומה והמגולפת מעשה של אחד החברים
של ההורים שלי.
הכל חילחל לתוכי ולא הייתי כלום חוץ מאפורה, כל כך כואב לי
הראש. אני לוקחת כדור מהחפיסה, אם אקח שניים הכאב ייחלש, אם
אקח את כולם הוא יפסיק.
אני לא עד כדי כך מטושטשת, לא עד כדי כך כואב לי שאאבד את
השפיות שלי לחלוטין. אני נאחזת בה בציפורניים כמו בפעם ההיא
שעמדתי להתעלף והחזקתי את החושך כדי
להישאר. אסור לי לאבד את הפוקוס - אסור לי לאבד את הפוקוס.
לפני כמה שעות יצאת מהדלת הזאת, לא טרקת אותה בעוצמה, יצאת
במין צורה שלווה שכזאת מהעולם הקטן שלי.
אתמול היינו בים וכבר לא אמרתי כמה שאני אוהבת, פחדתי לשקר.
הלכנו שם הקצף מתפורר לאלפי רסיסים קטנטנים בכל הצבעים שניתזים
על גופך. אני מחייכת אליך. הגלים של החוף
מבקשים אליי בדרכם האגבית ומושיטים אליי זרועות שרוטות ומדממות
בקצף לבן. צדפים שנסחפים מהמזח הנוצץ והיפה שבוהק בשמש הקיץ
שרועים לרגלינו. תהיתי כמה יפה המקום בטח נראה
בלילה. פתאום לא יכולתי לנשום,לא רציתי אותך לידי, הרגשתי כאב
עמוק בלב כמו חנית שתוקפת אז ביקשתי ממך להתקדם.
אתה מכיר אותי מספיק זמן כדי לדעת להתחיל להתקדם.
נעמדתי מול הים וניסיתי להרגיש. צבעי פסטל של שקיעה מקיפים
אותי והעולם כולו הוא כמו תכשיט שקשור לצוואר המציאות. הרוח
מלטפת את פניי ואני מפזרת את שערי.
נושמת הכי עמוק שאני רק יכולה. לא מוציאה מתוכי את האויר -
מנסה לכלוא אותו בתוכי כמו שאני מנסה לכלוא את הרגע הזה. כאב
כל כך יפה. אתה הלכת כבר אני נשארתי.
אני טובלת את כפות  רגליי במים ואז נכנסת לתוכם בקפיצה שכל
כולה חרטה. השקט פה הוא כל כך חשוך, החושך פה הוא כל כך שקוף,
כמו המבט שלך כשיצאת.
אני לבשתי מכנסיים שלא אהבתי אבל עדייין לא ציפיתי להיכנס איתן
- ייקח לי שעות להבין איך מנקים אותן, הדבר הכי יפה בחיים זה
כשאתה מגלה שאתה עוד מסוגל להפתיע את עצמך.
אני מרטיבה את השיער שלי ופתאום הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה
להיכנס יותר עמוק עד שאשקע נטולת התנגדות, כמוך. אני מתפכחת.
יוצאת לאט מהמים.
הרגע הזה עזב אותי כל כך מהר ואפילו לא הייתה לי ההזדמנות
להיפרד. זה היה רגע כל כך יפה וכל כך עצור, כמו הצעקה נטולת
הקול שלך ברכבת הרים.
עכשיו יש לי ממנו זיכרון מטושטש והוא לא נראה לי יותר מציאותי
מהחלום שחלמתי שלשום.
חזרתי, שאלת מה שלומי - לא עניתי. מה שהיה בינינו עוד קיים
לפעמים, כשאנחנו ממש זקוקים לזה.
אנחנו עדיין ישנים מחובקים כמו בפעם הראשונה.
אני מחליפה את בגדיי ונשכבת במיטה בדממה. אתה מסתכל עליי ולא
אומר כלום. אני כבר לא שואלת. אתה נותן לי נשיקת אני - צריך -
לצאת - בידי - חובה על השפתיים ברכות ואז עוצם את עיניך. אני
מסתכלת על התקרה שנסגרת.    
בבוקר אמרת שאנחנו מבזבזים את הזמן, שאתה אוהב אבל אתה לא רואה
את זה הולך לאנשהו. שנינו מבוגרים. שנינו נתגבר. עדיף שנחפש
אהבה או לפחות תחליף זול מספיק שנוכל להאמין לו.
אני לא מפסיקה ליפול, לא מצטערת על עצמי, אוסרת על עצמי
להצטער. זה לא כזה נורא אני חושבת, ממילא אף פעם לא הייתי חיה
מדיי.
הוא עקר מתוכי רק מה שהיה מיועד למות מתוך האדמה החרוכה
שבנשמתי השותקת.
אני מרגישה דמעה מדגדגת אותי מהצד הפנימי של הלחי, אבל אוסרת
עליה להמשיך. שומרת על הכבוד שלי, על הגאווה שלי. מגיעה למסקנה
השלווה שגאווה היא הכח המניע את העולם
בזה שהוא מקשיח אותך, גורם למבטך להתנוסס בהתרסה, נותן לך כוח.
אהבה סתם עושה אותך חלש.
הדברים שלך כבר היו מוכנים וארוזים. תהיתי כמה זמן זה המחשבה
שכבה לך בראש כמו עלוקה.
תהיתי אם כשאמרתי לך שאני אוהבת  חשת חרטה שאתה עושה את זה.
תהיתי אם שמחת.
דלת השעם שמפרידה בין העולם הקטן שאני חיה בו את רוב ימיי לבין
מסדרון ארוך שמוביל לעבר המדרגות הקטנות בכניסה לבניין שעליהן
גורי חתולים  נוהגים לשבת ולזעוק מתפוררת, אני  רק מנסה לשמור
על שפיות במציאות של העולם שלי, שעדיין כל כך קשה לי לעכל.