זה היה יום רגיל למדי. שמש פיזרה את חומה, את אורה. השעה הייתה
7:30 בבוקר, ואני יצאתי מביתי בדרך לבית הספר.
אני לא מתלהבת מללכת לבית הספר, כמו כל תלמיד ותלמידה
טיפוסיים. למה אני כבר יכולה לשמוח ללכת לשם? הרי מדובר בישיבה
של כמה דקות בכל שיעור, לקבל אינפורמציה שכלל לא מעניינת אותי,
לפחות בחלקה. ושבמילא, לאחר בחינה אני לא אזכור אותה. אבל טוב,
אין ברירה. הלימודיים הם עניין חובה, ולכן כל שנותר לי הוא
ללכת לבית הספר.
הייתי מאוד עייפה, והתחלתי לפנטז איך אני כבר בדרך חזרה הביתה,
למקלחת החמה שאני אעשה, ולמיטה.
לפתע, הרגשתי מישהו אוחז בי בכתפי.
לא ראיתי מי זה היה באותו רגע, אבל חשתי שמדובר ביד גברית. הוא
הכאיב לי, באתי להסתובב עם הפנים אליו ואמרתי לו לשחרר, שזה
כואב. אבל כל שהוא אמר לי היה: "אני השולט, ואת עושה מה שאני
אומר לה, ברור?". הייתי בטוחה שמדובר במתיחה של איזשהו בן
מהמכרים שלי. אמרתי לו שיפסיק להתבדח, ויעזוב אותי, כי הוא ממש
הכאיב לי.
ואז, הוא הכניס אותי לתוך רכב, לחלקו האחורי, פה כבר הבנתי,
שלא מדור בשום מתיחה. זה היה מפחיד. ברכב  ישבו 2 גברים שאינני
מכירה.
מי שתפס בי, התיישב במקום של הנהג, והחל להתניע.
שאלתי :"מי אתם", "מה אתם רוצים ממני". הגברים שישבו לידי
הביטו בי במבט של בוז, במבט כל כך מזלזל. הם חייכו אחד לשני.
הייתה שתיקה.
חזרתי על שאלתי.
הנהג אמר לי: "את לא במצב לשאול שאלות. לא נעשה לך כלום אם לא
תעצבני אותנו, עכשיו תשתקי!".
שתקתי, מתוך פחד. הם היו ממש מפחידים, המראה שלהם, דבריו של
הנהג. לא הייתי בטוחה כלל וכלל שהם לא יפגעו בי. פחדתי עד
מוות.

את כל הדרך העברנו כולנו בשתיקה. בין לבין הגברים העבירו
ביניהם סיגריות. המכונית הייתה מסריחה מריח הסיגריה, ומלאה
עשן, עד שאחד מהם פתח חלון, והעשן התנדף, אך הריח בכל זאת
נשאר.
כל זה היה עד הרגע שהגענו למקום המיועד. הם הובילו אותי בכוח,
ואני לא התנגדתי. מה היה הטעם להתנגד? במילא לא אוכל לגבור
עליהם, ואין טעם לצעוק, כי זה נראה מקום שומם, ריק מאדם.
הם הכניסו אותי לחדר, שכל שיש בו הם 4 קירות בצבע לבן, אפרפר,
ריצפה, תיקרה, וחלון אחד ממש צר.
שני הגברים שישבו לידי במכונית יצאו מהחדר, ונשאר איתי רק הגבר
שאחז בי עוד מההתחלה.
"ילדונת, מה הטלפון שלך?"
"ל- למה אתה צר-צריך אותו?- אמרתי מגמגמת.
" למה אני צריך אותו? מה זה משנה לך ילדה חצופה. את הרי לא
רוצה לסבול. אנחנו נקבל את הכסף, את תשתחררי, ויהיה "happy
end''  זה נשמע טוב, לא? עכשיו, מה הטלפון שלך???"
פחדתי ממנו, ולכן מיד נתתי לו את הטלפון. ידעתי שזה לא יעזור
הרבה, כי ההורים שלי לא בבית בשבוע הקרוב. הם נסעו לחו"ל
והשאירו אותי לבד בבית.
"ילדה טובה..."- הוא אמר לי. ואני חששתי מה יקרה, לאחר שהוא
ישים לב שהם לא עונים לטלפון.

במשך ה-3 ימים הבאים הם ניסו לטלפן אלי הביתה, בכל שעה סבירה
ולא סבירה. אני לא יודעת למה, אבל לא גיליתי להם שההורים שלי
בחו"ל. איכשהו, הרגשתי יותר טוב אם הם לא ידעו, וימשיכו לנסות
להתקשר. אולי זה בגלל הסיבה שחששתי מה יקרה, כאשר הם ידעו
שהורי לא בבית, והם לא יקבלו את הכסף. כנראה שחששתי לגבי מה
שהם יעשו לי.
באותם שלושה ימים עוד המגורים היו בסדר, זאת הודות לכך, שהם
גרו איתי באותו חדר, כך שהם הביאו מזון ושתייה בשפע. שמיכות,
ומזרונים. המצב לא היה עד כדי כך נורא.

ביום הרביעי, כששניים מהם היו איתי בחדר, חזר השלישי, שהלך
לקנות מזון נוסף, והתפרץ לחדר.
הוא החזיק עיתון, והראה אותו לשאר חבריו. הם הביטו בעיתון,
תחילה בהלם, ולאחר מכן אחד מהם אמר:
"חייבים להסתלק! אסור לנו להסתכן שיתפסו אותנו!!"
"ומה נעשה עם הילדה? עוד לא קיבלנו את הכסף..."
"עזוב את הילדה, נמצא משהי אחרת כשלא נהיה בסכנה, ונוציא
מהוריה את הכסף. אנחנו לא במצב לקחת סיכון!!!"
"ומה אם היא תגלה עלינו? כך בטוח ניתפס.."
"נשאיר אותה פה, וזהו.."
אחד מהם, זה שהיה הכי פעיל ביניהם, לקח פיקוד: הם ארגנו את
הדברים שלהם, והעבירו לרכב. באדיבותם, הם השאירו לי קצת מזון,
שמיכה, ומזרון.
שמעתי טריקת דלת, ומייד אחריה את ההתנעה של האוטו, ונסיעתם.
ישבתי שם, על המזרון, ולא יכלתי להאמין שאני נמצאת במצב הזה.
איכשהו, כל הזמן הזה שהם היו פה, לא חשבתי על זה. אבל עכשיו,
אני מתחילה להבין באיזה מצב אני: אני במקום נידח, שהסיכוי
שמשהו ימצא אותי פה הוא קלוש, עם מעט מזון. ההורים שלי אמורים
לחזור הביתה, ומה יקרה אז? איך הם ידעו איפה אני? הסיכוי שלי
לשרוד הוא קטן מאוד...אלוהים אדירים, למה אני???

בעיתון של שבוע לאחר מכן, הופיעה מודעה:
" נחטפה ילדה צעירה, בת 14 היא נעדרת כבר בסביבות שבוע ימים.
לא ידוע דבר על החוטפים, או על מקום החטיפה.
במידה ומשהו רואה ילדה זו המופיעה בתמונה למעטה, אנא התקשרו
לטלפון 7657688-03"

עברו כ-10 שנים מאז החטיפה.
האם לא מפסיקה להאשים את עצמה על כך שהם נסעו דווקא אז לחו"ל.
אולי, אם הם לא היו נוסעים, ביתם הייתה איתם.
האב, עד כמה שזה קשה, השלים עם האובדן, למרות שאצל שני ההורים
קיימת התקווה שהיא עוד חיה.
מדי שנה, הם ממשיכים לציין את יום הולדתה, אולי, היא עוד
בחיים.