ופתאום אני מוצאת את עצמי במיטה שלי
מצד שמאל הכלבה הקטנה שלי ישנה, ואני הכלבה הגדולה על הבטן,
מנסה לישון.
פתאום אני מוצאת את עצמי במיטה שלי, מדברת לעצמי
ואני אומרת לעצמי כל מיני דברים
פתאום אני מוצאת את עצמי בוכה, מדברת לעצמי, מרטיבה את הפנים
וגם רוק ונזלת ומה שקורה כשבוכים באמת
ואני פוחדת
כי זה לא פתאום
ואמרתי מקודם שאני לא מבינה למה זה קורה
מקודם זאת אומרת לפניי שהחלטתי שבמקום לשכב במיטה ולדבר לעצמי
ולבכות אני אלך לשירותים ואשטוף את הפנים ואקנח את כל המים
שיוצאים לי מהאף כשאני בוכה
ושוב שיקרתי, מפה יוצאים כל הכאבים. אני משקרת בעיקר לעצמי
אני צריכה למחוק את כל ה"ופתאום". זה בכלל לא פתאום, שנה הכנתי
את הלוויה שלי יפה יפה
שנה שלמה שמתי לי מוקשים קטנים, פצצות מרגמה, אחר כך גם טנקים
ואת כל חיל רגלים
קרבי בתוכי זה הכי, אחותי.
אז זה בכלל לא פתאום, ואני מאוד מבינה
אני לא שווה כלום. אני יודעת את זה. היה לי את הדבר האמיתי
בידיים. היו לי עוד דברים, אולי פחות אמיתיים
עכשיו מה שנשאר זה אני אמיתית במקום מזויפת
והאנשים האמיתיים שהלכו או שהתחלפו באחרים מזויפים
והוא הלך, והוא היה הדבר הכי אמיתי שהיה לי. ריססתי אותו בסנו
קיי משהו מיוחד, עד שגם לו נמאס להיות הג'וק שלי. ובאמת האמנתי
שהוא ג'וק, הגיוני מצידי לבלבל בין פרפרים לג'וקים
כי ככה אני. ואני לא יודעת אם זה יכול להשתנות, אפילו שאני
רוצה
אני שונאת את עצמי, אני אוהבת את עצמי, אני יודעת שאף אחד לא
אוהב אותי
חברות שלי לא אוהבות אותי לגמרי. ככה אני רואה
היחיד שאהב אותי אהבה טהורה כבר לא שלי
ההורים שלי אוהבים אותי כי אני הבת שלהם
האחים שלי אוהבים אותי כי...הם לא מכירים אותי. הם לא יודעים
כמה אני אוהבת אותם. לא הייתי אוהבת אותי אם הייתי הם, אבל אני
אני ורק אני יודעת למה אני מתנהגת...ככה.
אז מה לעשות, זה כבר גדול עליי, כמו רוב הדברים
ואני פוחדת ללכת אחורה ולקרוא דברים שרשמתי. "קשיים". כן,
קשיים
ורציתי שהוא ידע, ורציתי שיכאב לו. הרבה פעמים, משפטים שכל מה
שניסיתי להשיג בעזרתם זה שיכאב להוא שאוהב אותי, שיבין שאני לא
עד כדיי כך שלו כמו שהוא חושב
ואז גם הוכחתי לו את זה
אבל למה? אני לא מבינה למה
אני כל כך רקובה?
הלכתי לשירותים לקנח את האף
עליתי על הכיור והתיישבתי
הסתכלתי במראה וראיתי עיניים קטנות ומבוהלות ורטובות ומלאות
בכאב
ראיתי רק כאב. שוב אבד לי הניצוץ הזה
להתאבד זה טיפשי. אם אני מביאה על עצמי כל כך הרבה כאב כנראה
שאני אוהבת כאב
ואני אוהבת כאב, רק הפעם זה יותר מדיי בשבילי. יותר מדיי.
עיניים עם ריסים, ואישון, והכל כאב. כמו הציורים האלה שעשויים
ממילים...
הריי כל מה שאני כותבת עכשיו הוא חסר כל משמעות
אף אחד לא מכיר אותי
אף אחד לא יודע
הנה אפילו אני עושה מה שאמרתי שאני לא אעשה ואני קצת משפצת את
זה
בשביל מה? גם ככה אף אחד לא מכיר אותי ולאף אחד לא ממש אכפת
אבל חשבתי לפרסם את זה...בעצם, לא יודעת
גם אם אני אשבור את היד עכשיו אין מי שיכתוב לי על הגבס.