פעם אחת, רק עוד פעם אחת. היא משכנעת את עצמה שזה מה שצריך,
שככה זה עובד.
מסתכלת סביבה שאפ'חד לא יראה כי אפ'חד לא יבין עד כמה שהיא
צריכה לנסות, רק עוד פעם אחת.

והיא אמרה לעצמה שזה לא יהייה פשוט ובכל זאת נאבקה כנגד כל
סיכוי, כנגד מציאות.
היא נאבקה בעצמה, בעיקר בעצמה.
היא חשבה לנכון  להגיד כל דבר שחשבה וככה גם עשתה. הוא העריך
את זה אבל לא אהב את זה בדיוק כמו שהרגיש כלפיה.
היא חיה איתו חיי שקט ולא משלווה אלא משתיקה. היא חיה במדידה
של כל צעד שעשתה, שלא חלילה יפגע בו שרק יפגע בה. צעדים
מחושבים בחשיבה ידועה שיודעת שזה לא יוביל לשום מקום, אז היא
המשיכה ללכת.
היא התעוררה בכל פעם במחשבה לעתיד: מה יהייה, מה אעשה, ואיך
הוא יגיב....
העיקר לשמור עליו כי זה הדבר הטוב ביותר שקרה לה, אם משווים את
חיה לסיוט.
היא נשמה אותו בנשימות קצרות, מהירות.... שבסוף חנקו אותה
בדיוק כמו שהוא עשה ובעצם להפך. הוא נתן לה לנשום, לראות,
לשמוע, להריח... אבל הוא לא נתן לה להרגיש הוא לא נתן לה כי
הוא לא ידע איך, כי כבר עבר זמן מאז שהוא עשה את זה.
אז היא בוכה עליו, לא עליה כמובן. מאפשרת לדמעות לשטוף אותה
ברגשות, והיא אוהבת אותו והיא אומרת לו והוא אומר: "תפסיקי
לבכות", כי קשה לו לראות אותה בוכה... זה הדבר היחיד שקשה לו.
והיא סובלת אותו ולא סובלת את עצמה, מאשימה אותו ולא שוכחת
להאשים גם אותה. היא חושבת עליו ושוכחת קיומה ופתאום כשהיא
נזכרת היא נוקטת פעולה, אז הוא לא מפסיק לפלוש לתוכה, משגע
אותה וכמהה אליה.
היא רוצה אותו חזרה והוא יודע את זה, הוא לא יכול בלעדיה כי
היא מספקת לו ת'אגו ועוד כמה דברים ולא משנה שהם בעצם כמו
אויבים.
אז הם חוזרים ורבים אבל גם צוחקים והיא זוכרת את הטוב ולא את
הרע שכן כך צריך להיות, רק לא במקרה שלה. היא לא לומדת לקח ולא
דופקת חשבון רק מושכת את הכאב עד גבול מסויים שנמתח עד שכבר
נעלם, כי היא שוב אומרת לעצמה שרק עוד פעם אחת. והיא חוזרת על
המשפט הזה כבר הרבה יותר מידי...

ואם אפשר לחשוב שלכלל תובנה הגיעה היא צריך לנסות- רק עוד פעם
אחת... כי הוא זה הוא והיא... זו אני.