אוי ואבוי נראה לי שנדפק לי השכל. כבר כמה שבועות זה ככה, כבר
שבועות שבטח כבר התאגדו לכמה חודשים. יש לי כזה בלאגן שם למעלה
ששום מנקה ולא משנה מה המוצא שלה לא תצליח לנקות.
אני מנערת את הראש מצד לצד ואני מרגישה שהאנשים הקטנים שחיים
בתוכו נזרקים על הקירות. אחד מהם שהוא מסטול פצצות, נוחת על
הרצפה ונקרע מצחוק. ממש מעניין אותו שלא בא לי שהוא יהיה שם.
כשחושבים על זה הראש שלי מחוק כבר הרבה מאוד זמן. זה התחיל ככה
שהשחרור היה מה זה קרוב, ואני נרקבתי לי סופרת את הימים, אז
כבר התחלתי להשתגע, כי ראיתי את הסוף וכבר הנטל היה כבד מנשוא.
הייתי מסתכלת בצהריים על הידיים וראיתי שגדל לי שם עובש מרוב
שנרקבתי. פיכס.
אז הייתי קרקע נוחה לכל האנשים הקטנים האלה שהתנחלו לי בשכל.
הסתובבו שלי שם בערך כעשרים, אבל הם היו הרבה יותר מופרעים
מאלה של עכשיו, הם היו סטלנים כאלה והם אהבו מסיבות שטח ובסים
שדופקים,ובכלל הם אהבו להתמסטל וזה. הייתי הולכת בבסיס ובתוך
הראש שלי התנהלו רייבים מטורפים. אם אנשים היו יודעים מה הולך
לי בפנים הם בחיים לא היו מנשקים אותי, והרבה נישקו אותי בצבא.
כל היום הם עשו שם מסיבות וקפצו וצרחו ואף אחד בעצם לא ידע חוץ
ממני. אז התחיל כל הבאלגן הזה עם האנשים הקטנים. הם היו
משועממים כמעט כמוני אבל הם ייעלו את הזמן שלהם וכל הזמן
התמסטלו ואני רק נרקבתי וחיכיתי ליום השחרור שלי.
התחלתי לעשות קולות, לצרוח, לשיר, להסתובב, להזדיין, לרקוד,
לפזז, לצחוק ממש חזק, לחייך, לגחך, לדבר הרבה, להתמקד בכלום,
לבהות.
הקלאברים שלי ממש השפיעו עליי. הייתי מסטולה בגללם. ועשו לי
בדיקות ולא ידעו מה קורה לי, ואמרו שהשתנתי ושנשרטתי וכל זה,
ואני אמרתי להם שזה בגלל שנשבר לי כבר, ואני מתה להשתחרר כי לא
רציתי לספר להם על מה שבאמת קורה, אם הייתי מספרת להם על
הסטלנים הקטנים הם בחיים לא היו משחררים אותי, ושלא נדבר על
נשיקות.
כשהגעתי הבייתה היה מה זה משעמם. אז הם ברחו. הסטלנים הלכו.
אני מה זה כעסתי כי דווקא שהיה לי קצת קשה הם עזבו אותי לבד,
ולמרות שלפעמים כל הבסים שלהם עשו לי כאב ראש וגם שביקשתי מהם
להנמיך הם לא הקשיבו לי, הם מה זה השביזו אותי וידעתי שהם לא
חברים אמיתיים.
וואלה לא ציפיתי שהם יחזרו. אני בינתיים נסעתי לעבוד באילת
ומצאתי עבודה של עצלנים אמיתיים. עשיתי כסף ובזבזתי. יו ואיזה
כיף היה לי. נהייתי שזופה כמו מציל והעור שלי אפילו התחיל
להתקמט, כל ערב יצאתי למקום אחר והבגדים שלי נפלו ממני כי
רזיתי לאללה מכל המסיבות האלה. הכל נהיה מסיבה והתחלתי לרקוד
ברחוב. היה קיץ וחופש גדול ותמיד היה שמח ואנשים ברחוב, אבל אף
לא היה יותר שזוף ממני. הפסקתי גם ללכת עם נעליים ונהיה לי עור
אחו שיליניג קשה בכפות רגליים אז גם כשהייתי בלי נעליים הייתי
עם נעליים. היו מה זה צחוקים אז. עישנתי הכל ושתיתי הכל ושכבתי
עם כולם. ובלעתי והקאתי ונפלתי וקמתי והכל התערבב לי כל הצבעים
כולם ולפעמים זה יצא חום כזה מגעיל ולפעמים לא.
ואז הגיע חורף והייתי צריכה עבודה חדשה אז מצאתי עבודה של
אנשים וכולם חזרו הבייתה ואמרו לי שכדאי לי גם ואני אמרתי מה
פתאום כי היה לי מה זה כיף שם ובבית היה משעמם וחוץ מזה גם
הסטלנים עזבו אותי בבית לבד.
הייתי חייבת לשים נעליים ולהתלבש בעבודה. השיזוף שלי קצת דהה
ולא היה כל כך הרבה אנשים והמסיבות התחילו להיות במקומות
סגורים ולבשתי ארוך בערב והכל השתנה. ואז בלילה הם דגדגו אותי
באוזניים. הם נכנסו לבפנוכו ושיגעו לי את הלייף ולא הצלחתי
להירדם בכלל ובבוקר הבנתי שהם חזרו. לא ממש הם. היה שם אחד
מהסטלנים וכל השאר היו חדשים. הסטלן היה קצת שונה כי כבר לא
היה לו עם מי לעשות מסיבות וזה אז הוא היה טיפוס שונה. האנשים
הקטנים חזרו אליי אבל אחרים. היה שם איזה אחד שחי בסרטים שהוא
כדורגלן וכל הזמן בעט בי וזה עשה לי כאב ראש ומה זה התגעגעתי
לכאב ראש שהסטלנים עשו לי. כי האנשים הקטנים החדשים היו רעים.
הם מחקו לי את המחשבות ולא נשאר לי כלום בראש חוץ מהדירה שלהם
שא קרה בה כמעט כלום. הם היו אנשים רגילים.
אבל קרתה בעיה כי הם מחקו לי את כל המחשבות אז נשארתי בכזה
באלגן שנראה לי שנדפק לי השכל, יש לי קריזים מה זה מטורפים
שבהם אני לא רואה בעיניים וזה מה זה מתסכל שנעלמו לי כל
המחשבות אז זה גורם לי לבכות בלי לרצות ובכלל זה נורא מציק. גם
את הזיכרון הם הרסו לי, ובמזל נשאר לי רק הזיכרונות מהסטלנים
שלי. הם עושים שיפוצים בדירה וזורקים לי את כל תכולת השכל
ונשארתי טיפשה עם הרבה אנשים בראש שחיים שם בדירה משעממת, ואני
רוצה בבקשה שיעזור לי אבל אני לא ממש יכולה להסביר כי אני
יודעת שזה יפגע לי בפופולריות ואז אולי לא ישחררו אותי שוב
פעם.