[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטלי שטיין
/
הכל בשביל אורן

מציעה לקרוא קודם את "השירים של נגה".
http://stage.co.il/Stories/222984


כמו בכל יום עברתי שוב על האוסף הקלטות המרשים שלי. נעצרתי על
קלטת שהיה כתוב עליה "השירים של נגה". הסתכלתי עלייה. עברה בי
צמרמורת כשנזכרתי באותו ערב לפני מספר שנים. ניגשתי לטייפ שלי
ושמתי את הקלטת בפנים. ביד רועדת קרבתי את אצבעי לטייפ ולחצתי
על הפעל. שמעתי רק את קול הריסוק ומיד ראיתי את כל המטבח מלא
בדם ואת אורן בוכה. שלחתי את ידי לטייפ ועצרתי אותו. נשמתי
עמוק וניסיתי להירגע. ואז עלה לי רעיון. ניגשתי למחשב המטומטם
שלי שמייקל הבטיח לי שהיום הוא יבוא עם מישל לתקן לי אותו.
בחרתי שיר אחד שאני אוהבת של מייקל ג'קסון והגברתי. ניגשתי
בחזרה לטייפ שלי והפעלתי אותו על הקלטה. הגיע הזמן לשכוח.
 
הבטתי בשעון, מישל ומייקל כבר היו אמורים להיות כאן. ואז מכל
הרגעים שבעולם, דווקא באותו הרגע התחילו צעקות מהמטבח.
לא, לא עוד פעם, חשבתי. רצתי למטבח. אימא ואורן התחילו להתווכח
על משהו. אימא שלי לא הסכימה ואורן הלך לסלון עצבני. "מה
קרה?", שאלתי אותה. היא הביטה בי במבט עצבני, "שוב פעם רוצה
כסף". הבטתי בה. "למה הפעם?", שאלתי. "סקייטבורד", היא מלמלה,
"רוצה עוד אחד...". היא נראתה ממש כועסת. הבטתי בה מופתעת,
"אבל יש לו כבר שניים". היא העבירה אליי מבט משמעותי כאילו
אומרת: את מספרת לי?

באותו רגע נשמע צלצול בדלת.
שיט, מייקל ומישל. הייתי ממש בלחץ. פחדתי שהערב הזה יהפוך לעוד
אסון. אורן שהיה בעצבים צרח מהסלון שאני אפתח את הדלת. ניגשתי
לדלת ופתחתי אותה. מייקל עמד שם וחייך אליי, "היי" ומישל חיבקה
אותי. אם היה לי מצב רוח באותו רגע הייתי מחבקת אותו כמו
שחיבקתי את מישל. התגעגעתי אליו, לא ראיתי אותו כבר הרבה זמן.
אבל הייתי ממש בלחץ. משכתי אותו פנימה. אמרתי להם שילכו לחדר
שלי ושאני עוד מעט אבוא. הוא הביט בי במבט ששואל אם הכל בסדר.
מישל העבירה את ידה על שערי. ואני רק הנהנתי בראשי בחפזון.
ושניהם הלכו.

אורן התחיל לזרוק דברים מרוב עצבים. הוא תמיד היה כזה, לא היה
יכול לשלוט בכעס שלו. היה לי חבל עליו, במיוחד שידעתי איך הערב
הזה ייגמר אם הוא ימשיך ככה. ניגשתי אליו ובקשתי ממנו להירגע
אבל הוא רק התחיל לצרוח עליי. שנאתי שהוא כזה, שהוא לא היה
מוכן להקשיב לי לשניה. אימא באה מהמטבח והתחילה לצרוח עליו
שיפסיק לזרוק דברים. בקשתי ממנה להפסיק לצרוח והיא רק צרחה
עליי שאני אלך לחברים שלי. באותו רגע הדמעות כבר התחילו לעלות
והרגשתי מחנק בגרון. לא הייתי מסוגלת לדבר. אז חזרתי לחדר
שלי.
מישל ומייקל היו שם. הם ישבו ליד המחשב ודברו קצת. ניגשתי
למחשב ושמתי את המוזיקה על הווליום הכי גבוה, כדי לא לשמוע את
הצרחות שלהם. שיר אחר של מייקל ג'קסון ניגן ברקע.

Another day has gone
I'm still all alone
How could this be
...You're not here with me

התפרקתי על הרצפה וניסיתי להירגע. אבל הדמעות התעקשו לרדת
במורד פניי. מייקל ומישל הביטו בי ושתקו. לפתע חשבתי שנגמרו
הצרחות, אבל המוזיקה הפריעה לי להחליט. החלטתי ללכת לבדוק מה
קורה איתם. יצאתי מהחדר והלכתי לסלון. אף אחד לא היה שם והיה
שקט בבית. עברה בי צמרמורת בכל הגוף. הלכתי למטבח. אימא ישבה
שם ועישנה סיגריה. "איפה הוא?", לחשתי. היא הרימה את מבטה אליי
ושתקה. נתקפתי פחד. ואז שמעתי צלצול בדלת. "אל תפתחי לו", אימא
קראה לעברי כאשר ניגשתי לדלת. הצצתי בעינית. אורן בדיוק התיישב
בחזרה ליד הדלת. נאנחתי. טוב, לפחות עכשיו יהיה קצת שקט.
חזרתי בחזרה למישל ומייקל.

Just the other night
I thought I heard you cry
Asking me to come
...And hold you in my arms

ניגשתי למחשב והחלשתי קצת את המוזיקה. הדמעות כבר זלגו על
פניי, כל כך פחדתי מה יהיה אחר כך. מייקל הביט בי, "מורי, מה
קרה?". התחלתי ממש לבכות מרוב לחץ. מייקל קם וחיבק אותי.
התחלתי לרעוד. ברקע שמעתי דפיקות של אורן על דלת הכניסה
וצלצולים בפעמון. רעדתי שוב. מייקל הצמיד אותי אליו וניסה
להרגיע אותי.

פתאום נשמעה טריקת דלת ושוב צרחות. עזבתי את מייקל במהירות,
עדיין בוכה, ועשיתי שוב את דרכי אל עבר הסלון. אימא הכניסה את
אורן הביתה והם שוב התחילו לצרוח אחד על השני. בקשתי ממנה
שתפסיק, שיש אצלי חברים. והיא צרחה עליי שאני לא אתערב, שאני
אלך לחדר שלי. אורן בינתיים ניגש למטבח והתחיל לזרוק עוד פעם
דברים על הרצפה ולבעוט בהם. שום דבר לא נשבר למזלו כי אז אימא
הייתה ממש מתעצבנת. כשאימא התחילה לאיים עליו הוא התחיל לזרוק
גם עלייה דברים. בקשתי ממנו שיפסיק. אבל זה היה כמו לדבר אל
קיר. ידעתי שזה לא ייגמר טוב. זה אף פעם לא נגמר טוב. אבל זה
היה מאוחר מדי.
נשמע קול חבטה ענקית שאימא הנחיתה על אורן ואורן פרץ בבכי.
התחלתי לבכות איתו. זה היה קורה איזה פעם בחודש. וכל פעם זה
היה מחמיר יותר ויותר. כבר לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי איך
לגרום לזה להפסיק אחת ולתמיד. אבל הייתי חייבת לעשות משהו. אז
רצתי אליהם כמו כל פעם מחדש ונעמדתי בניהם, מפרידה, מגנה על
אורן, מוכנה לספוג את המכות בשבילו. בקשתי מאימא להפסיק, אבל
היא לא הקשיבה לי. היא דחפה אותי אחורה לרצפה ואני החלקתי
ופגעתי בשיש. משהו נפל מהשיש על הרצפה. הרמתי אותו והבטתי
בסכין הארוכה והחדה שהייתה בידי.
העברתי את מבטי מהסכין לאימא. היא המשיכה להרביץ לאורן. והוא
שכב מקובץ על הרצפה ובכה בהיסטריה. רציתי שתפסיק. כל כך רציתי
שתפסיק. בכיתי איתו. רעדתי כולי. הבטתי שוב בסכין. לא... זה
יהיה קל מדי. אני רוצה לגרום לה לסבול. להצטער על כל מה שהיא
עשתה. להראות למה דברים יכולים להוביל.
אז סובבתי את הסכין. לא האמנתי שיש לי את האומץ לעשות את זה.
הרחקתי אותו ממני, לקחתי תנופה ותקעתי בחוזקה את הסכין בבטני.
צרחתי מכאב. כמו שציפיתי, אורן התחיל לצרוח איתי והצביע עליי.
אימא הסתובבה והביטה בי לא מאמינה. עם כל הכוח שעוד נשאר לי
סובבתי את הסכין בבטני והוצאתי את הסכין אוחזת בו בידי. ידעתי
לאיזה נזק זה יכול לגרום. אימא נפלה על הרצפה והתחילה לצרוח
עליי. אני כבר לא הקשבתי לה. רק הבטתי איך אני מדממת על הרצפה.
איך אני מאבדת כל כך הרבה דם.
אורן קם ורץ מהמטבח בוכה. כל כך היה לי קשה לראות אותו ככה.
מייקל ומישל הגיעו מיד אחרי כן, כנראה אורן קרא להם. מייקל רק
העיף אליי מבט מהסלון וביקש מאורן ללכת לחדר שלו ולא לצאת משם.
מישל רצה אליי והתיישבה לידי בוכה. מייקל ניגש לטלפון ובדיוק
הוא צלצל. הוא ענה. זאת הייתה תום. "תום, מורי לא יכולה לדבר
עכשיו היא ... אני צריך להזמין אמבולנס...". הוא ניתק ומיהר
להתקשר. מישל לקחה מגבת והצמידה אותה לבטני מנסה לעצור את
הדימום, אבל זה לא עזר. דממתי על כל הרצפה, מכתימה את המגבת
ואת הבגדים שלי.
היא הביטה בי, "מורי, למה?". הדמעות שלה זלגו במורד פנייה
ונפלו בעדינות על פניי. הדמעות שלה התערבבו בדמעות שלי. הבטתי
בה בחזרה. כל כך כאב לי. "רציתי שהיא תפסיק", לחשתי והבטתי
באימא. היא ישבה שם על הרצפה ורק בהתה בי בעיניים אדומות
מדמעות, משותקת כולה. "מורי...", מישל מלמלה וליטפה את שערי.
ניסיתי לחייך אליה אבל לא ממש הצלחתי. "יהיה בסדר", אמרתי.
למרות שידעתי שלא יהיה. רק ניסיתי להרגיע אותה. הרגשתי שמתחיל
להיות לי קר נורא ולאט- לאט הכל הפך להיות שחור. באותו רגע
נזכרתי ששכחתי את הטייפ דלוק, שוב. אבל לא הייתי יכולה לעשות
כלום בנידון. אחרי זה רק שמעתי קולות. "מורי? מורי?... מייקל!
בוא הנה מהר! אני חושבת....".
ואז שמעתי רק בכי.

You never said goodbye
Someone tell me why
Did you have to go
...And leave my world so cold

כשהתעוררתי הייתי בחדר של מייקל על המיטה. זה היה צהריים
והייתי לבד בחדרו. לא הבנתי מה אני עושה אצלו. לקח לי קצת זמן
להיזכר במאורעות האחרונים. וכשנזכרתי עברה בי צמרמורת. פחדתי
להסתכל על הבטן שלי. ניסיתי להירגע. נשמתי עמוק והרמתי קצת את
החולצה שלי למעלה. לא ראיתי כלום. הרמתי אותה עד הסוף. כלום,
אין זכר לשום דקירה. הייתי מבולבלת. ואז משהו משך את תשומת
לבי, על המיטה לידי נחה קלטת. על הקלטת היה כתוב בכתב ידה של
נגה: "השירים של נגה". עברה בי צמרמורת. כמה שניות רק ישבתי
ובהיתי בקלטת. בסופו של דבר התיישבתי על המיטה כדי להרים את
הקלטת. הושטתי את ידי אליה אבל באותו הרגע מייקל נכנס לחדר שלו
וקפצתי בבהלה.
הוא בכלל לא התייחס אליי. הבטתי בו וראיתי שכמה שעות שינה לא
יזיקו לבנאדם. הוא נראה פשוט נורא. הוא ניגש למיטה שלו וכמעט
והתיישב עליי. צרחתי עליו "הי!" וזזתי במהירות הצידה. נשמעה
דפיקה על הדלת ומייקל צרח, "כן!". הדלת נפתחה. אימא שלו עמדה
בפתח. היא ניסתה לשכנע אותו לבוא לאכול. אבל הוא לא רצה וביקש
ממנה להשאיר אותו לבד. היא נאנחה וסגרה אחריה את הדלת.
מייקל הושיט את ידו לקלטת שנחה לידי והביט בה כמה שניות במבט
ששבר את לבי. למזלי הוא לא הכניס אותה לטייפ, לא רציתי לשמוע
מה הצלחתי להקליט. הוא פתח את המגירה שליד מיטתו, הניח את
הקלטת שם והוציא משם כמה תמונות. היו שם המון תמונות מטיולים
שנתיים. בזמן שהוא עבר על התמונות אני שלחתי את ידי לקלטת לקחת
אותה. לא רציתי שתישאר אצלו. אבל לא הצלחתי לאחוז בה. ואז הכל
חזר בי. הבטתי במייקל. הוא נעצר על תמונה שלי ושלו. באותו רגע
זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני כבר לא בין החיים. ידעתי
לאיזה נזק גרמתי במטבח, זה קרה מתוך תסכול. ידעתי שאני יכולה
למות. אבל הנה אני יושבת ליד מייקל ואני יודעת שהוא פה אבל הוא
לא יודע שאני פה. הרגשתי מחנק בגרון והעיניים שלי התחילו
לצרוב. הבטתי במייקל, הוא העביר את האצבעות שלו על התמונה
ונאנח בכבדות. ראיתי שהעיניים שלו נוצצות. היה לי קשה לראות
אותו ככה, אבל ידעתי שלו הרבה יותר קשה מאשר לי. אז הנחתי את
ידי על ידו וליטפתי אותה, למרות שידעתי שזה לא יעזור. ואז לפתע
הוא העביר את מבטו ליד שלו, כאילו הוא מרגיש את המגע שלי בו.

Just the other night
I thought I heard you cry
Asking me to come
...And hold you in my arms

אבל אז הטלפון בחדר שלו צלצל והוא הרים את השפופרת דווקא עם
היד שנגעתי בה. "הלו? כן. מה המצב, אחי?", מייקל ניגב דמעה אחת
שהספיקה לעשות את דרכה במורד לחיו, "טוב, אני עוד מעט אצלך".
הוא החזיר את השפופרת למקומה והביט שוב בתמונה. קמתי ונעמדתי
מולו. ואז התכופפתי אליו וחיבקתי אותו. "אני מצטערת", לחשתי
והתחלתי לבכות גם אני. עצמתי את עיניי, עדיין בוכה, חשבתי על
מישל. תהיתי איך היא מסתדרת. כשפקחתי את עיניי כבר לא הייתי
בחדר של מייקל. הייתי בחדרה של מישל. זה היה ממש מוזר. ואז
הבנתי שאני יכולה להגיע לכל מקום שאני רוצה רק אם אני חושבת
עליו.
מישל לא הייתה בחדרה ואז בדיוק באותו רגע היא נכנסה לחדרה
וטרקה את הדלת בעצבים, "טוב!". תיארתי לעצמי ששוב רבה עם אחותה
או משהו כזה. היא ניגשה לטלפון והתחילה לחייג אוטומטית את מספר
הטלפון שלי ואז נעצרה והורידה את השפופרת למקומה. היא צנחה על
המיטה ודמעות החלו לעלות בעיניה. היא הרימה שוב את השפופרת,
אבל הפעם חייגה את מספר הפלפון של מייקל. "מייקל...", היא
בכתה, "אני מתגעגעת אליה... איפה אתה?... מה? לא, אל תחזור
הביתה בגללי... אוף, טוב...". היא ניתקה. ניגשתי אליה וליטפתי
את שערה. זה היה כל כך נורא להיות שם בלי שהיא יודעת שגם אני
שם.

Whisper three words and I'll come runnin'
And girl you know that I'll be there
...I'll be there

ואז הטלפון צלצל. זה היה מייקל. היא תהיה בסדר.
עצמתי את עיניי וחשבתי על תום. כשפקחתי את עיניי הייתי בחדרה
של תום. היא לא הייתה שם, בדיוק כמו השאר. חיכיתי לה כמה דקות
אבל היא לא באה. התייאשתי כבר. ניגשתי לחלון והבטתי החוצה. ואז
מצאתי אותה שם יושבת על הספסל עם החתולה שלה. אפילו מפה הייתי
יכולה לראות שהיא עצובה. היה לי כל כך קשה לראות את החברים שלי
ככה. במיוחד שכאשר שום דבר לא מפריד בנינו. באמת כלום. רק כול
העולם כולו.

Something whispers in my ear and says
...That you are not alone

חשבתי שהגיע הזמן ללכת לבדוק איך אימא מסתדרת. עצמתי את עיניי
וחשבתי עלייה. כשפקחתי אותן הייתי בסלון. הבית היה שקט יחסית
ליום רגיל בצהריים. התחלתי ללכת אל עבר חדר השינה של אימא
ואבא. הדלת הייתה פתוחה למזלי, ככה שלא הייתי צריכה לתהות איך
אני אכנס לחדר. נכנסתי והבטתי לתוך החשכה, שמשום מה לא הפריעה
לי לראות. אימא שכבה שם על הרצפה עם סכין בידה פוצעת את ידיה.
ראיתי שהיא בלעה גם כמה כדורים. נכנסתי לפאניקה. הבנתי שהיא
מנסה להתאבד. תהיתי איפה יכולים להיות עכשיו אורן ואבא
כשצריכים אותם. התחלתי לצרוח עלייה, "אימא, מה את עושה?! לא
הרגתי את עצמי בשביל שגם את תהרגי את עצמך! רק רציתי להעניש
אותך קצת! אם הייתי רוצה שתמותי הייתי עושה את זה בעצמי!". זה
לא הכי עוזר שאתה לא בין החיים. התחלתי לבכות, לא ידעתי מה
לעשות. ואז...

עצמתי את עיניי וחשבתי על נגה. נגה תמיד האמינה שאפשר לתקשר עם
המתים. כשפקחתי את עיניי הייתי בדירה של נגה והחבר שלה, מוטי.
הם ישבו ואכלו ארוחת צהריים. "מתי ההלוויה?", שאל אותה מוטי.
"עוד יומיים", לחשה נגה. "את בסדר?", הוא שאל אותה. מכל השאר
היא הראשונה שהתמודדה עם המוות שלי בצורה הכי טובה. "נראה לי
שאני הכי בסדר מכולם", היא אמרה לו, "ראית איך כל החברים שלה
היו כאשר הודיעו להם שהיא נפטרה...". "כן, זה היה נורא... ראית
גם איך אורן היה? מסכן...". נגה נאנחה, "אני כל כך מרחמת
עליהם". הייתי ממשיכה להקשיב לשיחה שלהם אם לא הייתי כל כך
מודאגת בגלל אימא. ניגשתי לנגה ונגעתי בידה.

But first I need your hand
...Then forever can begin

"נגה, אימא מנסה להתאבד. את חייבת ללכת הביתה ולהזמין לה
אמבולנס. הרי את לא רוצה שגם היא תמות, נכון?". מוטי הביט בנגה
שלפתע עשתה פרצוף. "מה קרה?", הוא שאל אותה.
נגה קמה, "אני לא בטוחה...". היא לקחה את מפתחות המכונית
וניגשה לדלת. חייכתי. "לאן את הולכת?", מוטי קם. "לאימא שלי.
יש לי הרגשה לא טובה...", היא פתחה את הדלת. "חכי, אני בא
אתך", הוא אמר ושניהם יצאו מהבית. הצלחתי. אימא תהייה בסדר.

עצמתי את עיניי וחשבתי על המכונית של אבא. כשפקחתי אותן ישבתי
במושב האחורי של המכונית ואורן ואבא ישבו מקדימה. עבר המון זמן
עד שמישהו מהם פצח את פיו. "אבא, לאן אנחנו נוסעים?", שאל
אורן. "לאחותי. אנחנו נחזור מחרתיים כדי ללכת להלוויה", לחש
אבא. העיניים האפורות של אורן נצצו, "זה לא היה אשמת אימא".
אבא שלי לא הגיב. הבנתי שהיה להם ריב בגלל מה שקרה לי והוא
החליט לקחת את אורן בנתיים לאחותו. הנה, לאט- לאט המשפחה שלי
מתפרקת בגללי. הרגשתי נורא.
"זה לא היה אשמת אימא!", אורן צרח כבר בוכה. העיניים הגדולות
והאפורות שלו היו כבר אדומות מדמעות. "אני יודע", לחש אבא ואני
חושבת שהוא באמת התכוון לזה. בדיוק באותו רגע הפלפון של אבא
צלצל. זאת הייתה נגה. "מה קרה? שטיפת קיבה?! היא בסדר? איפה
אתם? עוד חצי שעה נהייה שם...", אבא ניתק ועשה פרסה. "מה
קרה?", שאל אורן. "אימא בבית חולים", אמר אבא ולא פירט. ואורן
רק אמר בשקט, "איזה משפחה דפוקה...". כמו שתמיד נגה הייתה
אומרת לנו שהיינו קטנים. חייכתי כשהוא אמר את זה וליטפתי את
שערו.

"אבא, אתה מתגעגע אל מורי?", שאל אותו אורן אחרי שתיקה ארוכה.
אבא חייך חיוך עצוב, "ברור, אבל אני יודע שהיא שם למעלה שומרת
עלינו. או אפילו איתנו פה עכשיו". "פה?", שאל אותו אורן לא
מאמין. ואני הייתי חייבת לצחוק כשאבא הנהן בראשו.
"היא אהבה לכתוב סיפורים", אמר אורן אחרי עוד שתיקה. "כן, היא
אהבה", הסכים איתו אבא. "אתה יודע, אני הולך לכתוב סיפור
עלייה. וכבר יש לי רעיון לשם". "אה, באמת?", אבא נשמע מעונין.
"כן, הכל בשביל אורן".

מוקדש לכל האנשים שאני אוהבת,
במיוחד למייקל, עדן הל ומאיה בלו.
תודה על הכל. אוהבת אותכם הכי בעולם, טשה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה יותר גרוע
מלנגוס בתפוח
ולמצוא חצי
תולעת?

להיות תפוח נגוס
עם חצי תולעת
תקועה בפופיק


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/8/03 14:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטלי שטיין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה