בעקבות פ.ג. לורקה

שתי נערות בדרך הערב,מפסגה,
צוחקות בדרך ירדו  
במורד הגבעה.

האחת גבוהה ושחורה,
אחותה, נמוכה וצחורה.

שתיהן כה יפו,
צעירות כה היו,
לבדן על דרך הכפר
בעדנה צעדו.

כענף עץ רענן צעדן,
גופן מתעגל,מתערסל בו סודן,
במרחק מתגלגל קול צחוקן ,  
כפרח צעיר באויר,
רענן.

נערות, נערות לאן אתן
הולכות ?
מהיכן באתן
האם אתן יודעות... ?

"מרחוק, מרחוק", צחקו
מהמלך, הירח,
הוא כסוף והוא קרח
הוא בהיר ויפה ואבינו זה הוא.
ואת מי שירצה הוא לוקח.'

"אבינו צידו הבהיר הצחור,
ואמנו צדו החשוך השחור"
כך אמרו ,חייכו ,
כך לי, ההלך
בלאט לחשו

ולובן מתניה של זו
ולובן שיניה של זו
בחושך הערב הבליחו
כשנהב בהקו.

האם ראיתן את ביתי,
נערות ?
ממנו יצאתי.
אבד לי ביתי.
אבדה לי דרכי.
התוכלו להושיע אותי ?

"ביתך בשערי יהיה"
אמרה הגבוהה.
"ביתך בבטני הוא ישכון" ,
אמרה הצחורה.
כך אמרו, ובקול כסף חמקו,
טפפו ,עם הערב הרחיקו,
את לבי בסכין ניתקו,  
את נפשי לעולמי-עד בחיקן לקחו,
ובחושך עולם נעלמו,
נעלמו בנות ירח,

ענפי לילה ירדו רשרשו.
לא עוד אראן כי הלכו
את נפשי, אללי, הן לקחו.
את לבי בחיקן הן לקחו.

את ביתי לא אמצא, לא אמצא
שוב
ואליו לעולם
לא אשוב.

ותשקוט אז נפשי,
ורשרוש העצים מעלי כה שקט
כה עצוב