[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יופיטר בנסיגה
/
רבע לארבע

רבע לארבע , האוטובוס המחורבן מסרב להגיע. אני אאחר. בטוח אני
אאחר. איזה חרא של עולם האוטובוס לכיוון ההפוך עבר כבר איזה
תשע פעמים.
רעש של מנוע שזולל דיזל פתאום מגיע מהסיבוב, וחתיכת פח ירוקה
נוצצת בשמש שועטת לעברי במהירות גבוה מזו המותרת בשטח בנוי
(לימודי התאוריה שלי משתלבים בכל תחומי חיי, מסתבר). סוף סוף
הוא הגיע - תודה באמת.

כל מה שנותר לי לשאול היה: מה זה חשוב אם הוא היה אמור להיות
פה בשלוש וחצי והגיע בעשרה לארבע? מה?
התשובה לא אחרה לבוא. מסתבר, שהחשיבות בדייקנות של אוטובוסים
היא עילאית. במיוחד אם הדרך מהבית שלי לקניון בו איזה מטורף
העסיק אותי נמשכת רבע שעה!

נוסעת,
מצלצלת,
יורדת מאוטובוס,
רצה לכיוון כניסת הקניון,
נותנת הצצה חטופה בשעון -
ארבע .
אנחה של ניצחון נשמעת באוויר .
הבסתי את הזמן והפכתי דרך שנמשכת רבע שעה לדרך של עשר דקות.
חצי אלוהים אני. חצי.

הקור החזק ששורר בתוך המקום מכה בי.
אני רצה לעבר החנות ונכנסת בחיוך, אולי הוא יהיה שם... והוא
חייב לראות אותי במיטבי.
הוא לא שם הבן זונה. גם לא למעלה וגם לא ביריד של התיקים. הוא
לא עובד היום.
מין תחושת עצבות משתלטת עליי בעוד אני מחייכת חיוך ענק ומקסים
ללקוחה שלא בטוחה אם האחריות שניתנת על התיק היא לעשר שנים
בלבד או לכל החיים.

הלקוחה לאחר ברורים אין סוף מחליטה כי עשור של אחריות הוא
בריחת החברה מאחריות , וכל זאת מהסיבה הפשוטה  שמקנן בראשה
הספק שמא דווקא בשנה האחת עשרה לקיום התיק יפרם איזשהו חוט יקר
ויביא לסופה של הירושה המשפחתית הנחשקת.

את החלל שמותירה הלקוחה, מאכלסת המחשבה שהוא לא בא היום.
המחשבה לא מסתיימת וכבר - היא מגיעה.
היא - שירן.
השיער השרוף שלה המוחזק בפן מאז היותה בת שלוש מתנפנף ברוח,
העיניים הכחולות המגעילות שלה (כן יש דבר כזה עיניים כחולות
מגעילות)  קורצות לבוס. החולצה שלה חושפת יותר ממה שכל אדם היה
רוצה לדעת. (טוב אולי לא כל אדם, אבל אני לפחות).
היא הרכש החדש שלנו, אם אפשר לקרוא לה ככה. היא די השתלטה כאן
על העניינים, ואני, ותיקה שכמותי נותרתי מאחור.

"היי מה קורה?" היא שואלת בחיוך
"ככה" עונה בחוסר רצון בולט והולכת .
אין לי כוח להעמדות פנים - הוא לא בא. הוא יודע שיש לי משמרת
והוא לא טורח להגיע. שילך להזדיין. לא, רגע, זאת נראת לי הבקשה
הלא נכונה. ש... שיעלם! וואו, אני ממש טובה בלהעליב, משהו.
כישרון אני. כישרון.

עומדת, מחייכת , עצובה, עצבנית, מקללת...
והופ, הם עושים "מסיבת שירן". כל שלושת הבוסים החרמנים סוגרים
סביבה מעגל בעוד היא מצחקקת, מוציאה סיגריה ,מענטזת ומעשנת
בגוון אירופאי מחשיד.
לי אסור אפילו לשתות ככה באמצע המקום אני צריכה ללכת לצד, אבל
את האורגיה המילולית שלהם הם מעבירים יופי לעיני כל.
לקוחה מגיעה.
פתאום כאילו ניפצו לה את הבועה והיא צנחה ישר למציאות, היא עטה
לעבר הלקוחות ומשאירה אחריה שובל עשן וסגריה חצי דלוקה. הלקוחה
מתרצה וקונה את מכרה הזהב אותו מציאה הרכש החדש והמצוין שלנו
ודוחקת אותי עוד יותר לפינה כדי שאני אמות. את כל זה היא עושה
במתיקות כמובן.
השעה שש.
הוא מגיע , מחייך אלי.  אני בתמורה מחזירה פרצוף חתום.
"הכל טוב?" הוא שואל בחיוך מדהים.
" כן" אני עונה במהירות והולכת.
הוא נשאר עוד שנייה מול הנקודה שפעם אכלסה אותי והולך לדבר עם
שירן, ששוב מענטזת.
שונאת אותה!
מקווה שהיא תיסע לחו"ל או משהו בשעה הקרובה. או משהו. ושוב אני
ממש טובה בעניין הקללות הזה. ממש.
הוא הולך.

אני מנסה בכל כוחי למכור כדי שאני אצטרך לעלות למחסן ולפגוש
אותו.
אישה ברוכה קונה.
בעוד החבר'ה עושים עוד מסיבת שירן, הפעם עם משקאות (לא ברור אם
אלכוהוליים, או לא), אני עולה למחסן.
הוא יושב שם ומתמחר כל מיני דברים.
אני נכנסת בלי להסתכל עליו, בלי לדבר ולוקחת תיק.
הוא לא פונה אלי.

אני כבר בדרך החוצה, הוא לא הולך להגיד כלום - הוא שונא אותי.
החיוך שלי נעלם סופית. כל המוצא מתבקש להחזיר.
חיוך הוא די חיוני בעבודה כמו שלי, ואם אני אפוטר אני לא אראה
אותו יותר.
מצד שני אני לא אראה את שירן יותר.
לא יודעת מה יותר מושך אותי.

"את כועסת עליי או משהו?" קול מאחורי.
אני מסמנת לו עם היד סימן של אחר כך, אחרי שאני אמסור את התיק
- בכל זאת לקוחה.
הלקוחה המרוצה מודה לי על שרותי האדיב. ואני פונה לבוס, שעדיין
מוקסם מהסיבוב תחת של שירן, שדרך אגב צעירה ממנו בשני עשורים
לפחות, ומבקשת לעלות לעזור במחסן כי אני לא מרגישה טוב. הבוס
באיבוד חושים כללי - מסכים, רק שאני אעזוב אותו להנות מתשומת
הלב המיוחדת לה הוא זוכה.

אני עולה למחסן.
הוא עדיין יושב על הרצפה ומתמחר.
אני לוקחת מתמחר אחד ומבקשת את החשבונית, כדי לראות מה המחיר
של ארגז המוצרים שאימצתי לי.
ומתחילה לתמחר בשקט.

"נו, אז את הולכת להגיד לי מה עשיתי?" שואל עם "פרצוף שפן בלי
בית".
"לא" עונה בבטחה.
"למה?"
"ככה".

מתמחרים בשקט.
"אז מה? איך היה היום בקורס?" אני שואלת.
"בסדר אני יודע, הביאו איזה מורה חדש - מפגר כזה".
"איזה שטויות".
"בקיצור אני נוסע לטבריה בסוף החודש."
"עם מי?"
"לא יודע, מי שירצה - אני נוסע".
"איזה יופי לך שיש לך רישיון - אתה יכול לנסוע לאן שבא לך ."
"ממש"
"רק מתלונן אתה, הא? אז מה נסגר בסוף עם הדלת החדשה?"
"יו זה כזה סיפור מצחיק..."

ממשיכים לדבר
ומדברים
ומדברים
נגמרה המשמרת.
יורדים למטה כדי לרשום שעות.
"יש לי אוטו היום, רוצה טרמפ?" שואל בחיוך מקסים.
"בטח למה לא", עונה קול מאחורי - שירן. יושבת לה על הכיסא עם
סיגריה דלוקה ומחייכת.
הוא מסתכל עלי, אני מחייכת. "בטח - אין לי כוח לאוטובוסים".
אנחנו מורידים אותה ונוסעים לשבת קצת בפארק.
מאוחר...
"מחר", הוא אומר לי "אני לא מדבר איתך".

אני אוהבת לשחק משחקים - יותר כייף ככה!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
את לא תמיד
תקבלי מה שאת
רוצה, אבל יש לי
דברים לתת לך
שלא תוכלי לקבל
בשומקום אחר.

האשדודי הזועם
מנסה להתחיל עם
זאת שאהבה את
התלאביבי


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/8/03 12:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יופיטר בנסיגה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה