גילי קרא לי "לבנין הכרוב". גם הוא היה כזה.
כל בוקר שבת קיצי, היינו שנינו מסנוורים את החוף, מורחים זה
לזו את הגב, ואחרי מספר ימים מסירים זו מזה קליפות עור שלוק.
גילי לא הותיר פינה חשופה בגופי ובגופו. ידי הזהב שלו עיסו
בשקדנות את שמן השיזוף הריחני, נקבו חורים בגבי, אבל דבר לא
הפך אותנו לשחומים, לא שמן האגוזים ולא היוד הסגול שערבבתי
בתוכו, פטנט לשיזוף מהיר.

היה כזה מין ריח טוב באוויר... הייתי עוצמת עיניים ומתמכרת
לתחושה.
"מה את מרחרחת?" אפשר היה לשמוע את החיוך בקולו.
"אני מתגעגעת אליך." הסתובבתי וטמנתי את פני בצווארו. ריח זעה
קלילה וסבון ושמן אגוזים.
"ריח וזיכרון קשורים זה בזה." אמר גילי.

טעם של שבת וריח של שבת - מן הבוקר ועד לאחר הצהריים ריח ים
וחול לוהט וגילי וקרטיב לימון וגילי ותיק גדול ומאורגן וצידנית
אדומה עם קרח יבש וגילי ושמן אגוזים וסיגריה של בוקר וסיגריה
של צהריים וחמוקיים שחומים וקרים כקרח של בקבוקי קוקה קולה,
שעמדו זקופים כחיילים בצידנית האדומה

וגילי ועסיס אבטיח נוזל על הסנטר הדביק וגרעיני חמניות שקלה
בעצמו עם הרבה הרבה מלח וגילי וסרט במוצאי שבת וריח של ראשים
חפופים ושל שמן שיזוף מעורב בסיגריות, קוקה קולה ואפטרשייב
וניחוח מלוח של ים שנקלש מאז הבוקר.

היינו יושבים בקולנוע "קרן אור" במוצאי שבת, סמוקים כסרטנים,
תומכים בזהירות את גבנו החרוך במשענת המושב המרופד. יד ביד.
עונג שבת צרוף ומזוקק.

אמא שלי היתה, ככה, קצת צוחקת עלי: "את מאמינה בשילוש הקדוש,
מאיה'לה, עם אחד, דגל אחד, גבר אחד!"
זה היה כמעט נכון, למעט העובדה שאמונתי היתה אמונה
מונותיאיסטית תמימה ופשוטה - גבר אחד ותו לא.

לא הרגשתי שהפסדתי משהו מאז אותו יום בו הצטלב מבטי עם המבט
הבוער של גילי בשיעור ביולוגיה אצל נורית גונן, ותכלת נגעה
בתכלת. אינני זוכרת הרבה מהשיעורים. כשנורית התחילה ללמד אותנו
על "הסליל הכפול" והביאה דגם פלסטיק דמוי לגו כדי "להמחיש" לנו
את העניין, החלטתי סופית לבחור במסלול אחר.
לא גילי.
גילי סיים ביולוגיה, פיזיקה ומתמטיקה בחמש יחידות לבגרות. גילי
אשל, איש מדעי הטבע.

כשגילי ואני התחלנו "לצאת", אמרה לי אורנה, המלכה של השכבה,
שלאבא שלי יהיה מעכשיו נורא כיף.

"אותי הוא הצליח לייבש," אמרה אורנה "שעות הוא בילה עם אבא שלי
במחסן, בונה מדפים, ועוד מדפים, מנסר, משייף, מעגל להם את
הפינות. זה קצת מצחיק כשחושבים על זה, כי גילי הוא בוק כזה שלא
יודע לעגל פינות..."
אורנה חייכה כמו לעצמה ואחר כך הביטה בי בעיון והוסיפה: "בעצם,
לך הוא מתאים."
גם אבא שלי, כמו אבא של אורנה, סיפח את גילי ל"משרדו".
"לבחור יש ידי זהב. הוא פדנט משהו משהו." הכריז.
זו היתה מחמאה אמיתית מפיו של אבא שלי, שראה בפדנטיות תכונה
נעלה וב"ידי זהב" מעלה אלוהית. אלוהים נמצא, הרי, בפרטים
הקטנים.

לכיתתם של יעלי, אחותו הקטנה, ושל דרור, אחי, בנה גילי בחרדת
קודש את ה"מזבח" של מדורת ל"ג בעומר, ובסוכות - סוכת ענק בנויה
לתלפיות, שבה היו כל החברים שלהם שורצים עד הגשמים הראשונים.

דרור והחברים שלו היו מביטים בגילי בהערצה של נושאי כלים. הם
היו עוקבים בעיניהם אחר כל תנועה שלו ומקשיבים בצמא לכל מילה
שיצאה מפיו של הגורו.

דברי אלוהים חיים.

"תמיד תחפשו את הסדקים," אמר גילי "כשבונים משהו, צריך לחפש
תמיד את נקודות התורפה, את הסתירה הפנימית. זה מה שבנאי טוב
עושה. כל דבר צריך לעמוד על רגליים. רק לשקר אין רגליים.
כשדורכים עליו, הוא קורס כמו גשר השקרנים. הוא פשוט לא יכול
להיות."

ליל נולדה בליל חורף סוער, בנר ראשון של חנוכה.
"כשאת בוכה את לא יפה..." זמזמה ניצה המיילדת. היא עטפה את
הצרור הצועק וכיסתה את הפדחת העגולה והקטנה בחיתול לבן. פלומת
השער, שהציצה מתחת לחיתול, היתה שחורה כמו הלילה בחלון. היא
נראתה כמו תינוקת של אינדיאנים.

"יש לך גוזלית יפהפיה, מאיה'לה," אמרה ניצה "אקזוטית כזו. כבר
אני יכולה להגיד לך שעיניים תכלת כמו שלך לא יהיו לה."
"לאחשוב" לחשתי "תביאי לי את ליל למיטה."
"לא יכול להיות! איך קראת לה?" ניצה הניחה בזהירות את החבילה
העטופה לצידי, והביטה בה ובי בסקרנות. "מאיפה הבאת לה את השם
הזה? למה לא אור או ליאור, משהו שמתאים לחנוכה?"
אני זוכרת שהבטתי בתינוקת, מנסה ללכוד את התחושה החומקת ממני.

אני אמא!
לא יכול להיות!
זכרתי איך אמא ואבא חזרו עם דרור מבית החולים, איך הרגשתי
שפתאום אני אחות גדולה. גם עכשיו הרגשתי כמו אחות גדולה.

ליל.
שם בית החולים? רמב"ם.
העיר? חיפה.
הלאום? יהודי.
שם האם? מאיה.
שם האב? גיל.
השם? ליל.
הפקידה במשרד הפנים הגביהה את גבותיה בתימהון.
ליל אשל. מאיה וגילי אשל חובקים בת.

החדר, שבו לימד גילי שיעורים פרטיים, הפך להיות עכשיו חדרה של
ליל, חדר מושלם - מיטת סורגים, שידת מגרות והמוני מדפים מעוגלי
פינות לכל הצעצועים העתידיים - הכל מעשה ידיו של גילי להתפאר.
גילי ותלמידיו עברו למטבח, ודרך דלת ההזזה, שנותרה תמיד פתוחה
למחצה, יכולה היתה גם ליל ללמוד על גנים דומיננטיים וגנים
רצסיביים ועל הסליל הכפול ושאר פירות וירקות. היא היתה יונקת
בשקיקה, כשעיני הזיתים השחורים שלה עצומות בחוזקה ואגרופה
הזעיר לופת את אצבעי. אפשר היה לחשוב שהיא מקשיבה.

לפעמים ההורים היו באים לעשות לנו בייביסיטר. לפעמים, אחרי
שלילוש גדלה מעט, הרשיתי גם לדרור או ליעלי לשמור עליה.
אני זוכרת שהלכנו לראות את "עיר אפלה". לא היה יותר ריח של
מוצאי שבת בקולנוע. אף אחד כבר לא מורח שמן אגוזים, למסנני
קרינה יש ריח אחר, אף אחד לא מעשן, קהל רב אינו מצטופף עוד
בלובי הזעיר של "קרן אור", ובכלל, זה היה סתם יום רביעי,
ואנחנו היינו סתם אבאמא מרוטי נוצות, שהשיגו דיל משתלם
לבייביסיטר.
הפופקורן היה לח והסרט - מדע בדיוני דפוק ומשעמם. חוצנים, מעצם
טיבם, הם יצורים משמימים. מה יש לי לחפש בסרט כזה? ניסיתי
לנמנם על כתפו של גילי, והסוודר העוקץ שלו גירד לי בלחי.

"מאיה, אל תישני." אמר כשמבטו נעוץ מהופנט במסך הגדול "תראי את
ג'ון מורדוק. החוצנים שולטים בזיכרונות שלו, של כולם. הוא
היחיד שיודע שהזיכרון שלו אינו קיים, שהחיים שלו הם תעתוע נטול
ממשות."
"מי?" שאלתי בנמנום חושים. נעצמו לי העיניים, הייתי כל כך כל
כך עייפה. לילו בכתה כל הלילה. היתה לי תקופה קשה איתה עכשיו,
ולא נותרה בי סבלנות לחוצנים שירדו מהפסים.

כשיצאנו מהסרט וישבנו לשתות משהו ב"אמדיאוס"' נתלו בי עיניים
בוהות.
"מאיה" הוא אמר, ואני חייכתי והושטתי לו את ידי מעבר לשולחן.
היכן הוא מבט התכלת הרושף של כיתה יוד?
"מאיה, צעיף כיסה את עיני. אני מלמד ביולוגיה לפרנסתי וכלל לא
מבחין בכך שהבת שלי סותרת את כל חוקי התורשה. איך יכולה
להיוולד ילדה שחורת עיניים לזוג הורים בעלי עיניים כחולות? לא
יכול להיות!"
היד שלי נרתעה לאחור כאילו נכוותה.

...לכל כלל יש יוצא מן הכלל, לא? אבל אתה בוק שלא מעגל
פינות, נכון?...

מחשבותי המסוערות לא עברו את סגור פי. מבט תשובה תכול וקר של
"מאיה, את סתומה!" עלול היה להכאיב לי יותר מחשדות שווא.

...חוץ מהאפשרות של התחרפנות מוחלטת ישנה עוד אפשרות אחת.
אתה רומז רמז עבה שהילדה איננה שלך?! איזה אידיוט מגוחך. הרי
ידוע שאני מאמינה רק בגילי אחד!...

"גילי," הייתי סבלנית עד כדי גועל "אתה מאמין במה שאתה עצמך
אומר?"
הוא לא ענה וגם לא תלה בי מבט תכול כקרח. נדמה היה לי שאני
רואה דמעה בזווית העין.
"בואי נלך בשבת לים, מאיה, ים זמן לא היינו."

בשבת בבוקר ארז גילי תיק וצידנית, וליל מחאה כפיים בהתרגשות.
כבר לא היה לה חיתול והיא לבשה את בגד הים הראשון שלה. גילי
הביט בה, אבל לא הצלחתי לפענח את מבטו. היא היתה כל כך מתוקה
ברעמת התלתלים השחורים מתחת לכובע המצחייה הירקרק ובבגד הים
המקושט בתפוחים ירוקים קטנטנים. ילדת טופי קרמל, שרגליה
השמנמנות נעוצות היטב באדמה.

החוף הריק המתין רק לנו. גילי מרח את ליל מכף רגל ועד מצח.

"מאיה, מאיה, את יודעת מה היא 'מאיה'?" מבטו התכול פילח את
עיני. "מאיה היא אשליה, הזיה."
"אז מי אני?" חייכתי "אשליה אשל?"
"הכל בראש שלך, מאיה, גם אני." הוא אמר ולחץ בחוזקה את ידי.
"היד שלי ממשית. לא צריך לבדוק!"
הלחיצה שלו הכאיבה. אם היה לו ספק קל, הרי שספק זה צריך היה
להתנפץ לנוכח הסימן האדום שהותירו אצבעותיו.
"כל מה שקורה כאן הוא יציר מוחך, ואני טיפש שכמותי, צעיף
ה'מאיה' מכסה את עיני. רק בתוך מוחה של מישהי שלא הקשיבה
בשיעור על גנים דומיננטיים ורצסיביים יכולה ילדה שחורת עיניים
להיוולד לזוג הורים בעלי עיניים כחולות.
לעולם לא!
מאיה!
לא
יכול
להיות!"

"תמיד רציתי ילדה שוקולדית" אמרתי לאחר פיהוק ממושך, כמו תמיד
כשהתחיל לנאום על ביולוגיה וגנים רצסיביים ושאר פירות וירקות.
"ילדה כזו שלא תתקלף אחרי יום בים."
"אני יודע." הוא אמר.
הוא ממש התכוון ברצינות.
לא אמרתי לו שכל גבר נורמאלי היה מעדיף להאשים את זוגתו בבגידה
ולא להטיח בה האשמות אזוטריות שכאלו.

"וראייה אחת ויחידה שומטת את הקרקע מתחת לרגליך?"
"ראייה אחת מספיקה."
"גילי."
השתיקה העיקה. התחיל להיות חם נורא.
"גילי, תסתכל, אף אחד לא בא היום לים. זה כמו בפרסומת הזו של
קוקה קולה עם האבא והילדה על החוף."

הוא קם ופסע אל האופק, ובמשיכה אחת קרע את יריעת השמיים.
כשצנחה עלי, דקיקה, תכולה וקרירה למגע, נגלה מאחוריה מאוורר
ענק. גלים של רוח צוננת שטפו את החום הכבד. גילי הוציא
מהצידנית בקבוק קוקה קולה מעוגל חמוקיים וקר כקרח. טעם החיים.

"שתי," אמר "אולי זה יפקח את עיניך."
"לא צמאה." אמרתי "רק נחה קצת."
וליל צחקה. הטיפשונת הקטנה שפכה על עצמה את תכולת הבקבוק שלי
וליקקה את הטיפות החומות בצהלות חדווה. אי אפשר להיות שבע
מלהתבונן בה. יצירת מופת זעירה. סופגנייה מתוקה ושזופה. תלתלים
שחורים ועיניים שמיים. הכל כל כך בסדר, כל כך נכון. לחוף יש
ריח של שבת לפני שנים רבות. לבנין הכרוב.


-----------------------------------------------------------------
ל.י.ל. (לא יכול להיות) היה (ואולי עודנו) מדור במוסף יום
רביעי של "ידיעות אחרונות".