הוא הניח את ראשו על שולחן הכתיבה הקטן וסגר את עיניו.
באוזניו נשמעה מוסיקה מוזרה וסוחפת והוא הרגיש כאילו אבקת
קסמים נופלת לה בעדינות על פניו, שואבת אותו למקום אחר, לעולם
החלומות...
ושם, בתוך החלום, הוא מצא את עצמו בחוף הים, מביט בגלים
המתנפצים על המזח וצחוק עמום נישמע במרחקים, הצחוק שלה.
הוא היה מהופנט ממנו, מוקסם.
יובלות לא שמע אותה צוחקת, יובלות לא שמע אותה ככל.
אז, הוא מצא את עצמו במקום אחר, בתוך מכונית שחורה, אחת מבין
שיירה ארוכה של מכוניות שחורות, נוסע לקבור אותה.
וכשטומנים אותה באדמה, הוא מרים את מבטו ורואה, הוא רואה את
עצמו, יושב על כיסא מרוחק, עוצר בעד עצמו מליפול על הרצפה,
בוכה וצוחק בו זמנית, מחבק את בקבוקו היקר ושר כל מיני דברים
חסרי משמעות.
"זונה!" הוא צועק פתאום "זה עוד אחת מהמזימות שלך להרוס לי את
החיים! נשים! מי בכלל מבין אותן?! הן תמיד עוזבות בסוף, תמיד
עוזבות... לא לפני שהן לוקחות איתן את הלב שלך!"
האדם בו הוא מביט הוא האדם אשר שוכן בתוכו, האדם שחיכה להתפרץ
ממנו, אבל אף פעם לא היה לו את האומץ לשחרר אותו.
"על מה אתה מסתכל? גבר חלש שכמוני? הלא רק בגללה הפכנו להיות
כאלה, בגלל הצחוק הארור שלה! אפילו כשהיא פסעה אל תוך הגלים,
היא עדיין המשיכה לצחוק...
מה, אתה חושב שאם תישאר כאן ותחלום עליה היא תחזור? אתה ממש
חושב שזה יועיל לך במשהו? לא! כי עכשיו זה רק אני ואתה, לבד.
תצא כבר מהחלום! תשתחרר כבר מהאשליה המחורבנת הזאת!"
שוב אתה בחוף הים, עכשיו הכל שקט, הצחוק שלה כבר לא נישמע
במרחקים.
הים, הים הזה הוא כל כך אינסופי, הוא מזמין אותך אליו, אתה
יודע שהיא מחכה לך בתוכו.
אתה מתחיל ללכת, ניכנס פנימה, נעלם בתוך המים.
אין יותר מוסיקה, אבקת הקסמים נגמרה, נישאר לו רק החלום ההוא,
החלום הנצחי ההוא...