אני אעלה לחדרי בשקט, ובאי נחת שלא ניתן לקלוט.
אני אתן לך לרצוח אותי, לאט ועמוק
תחלחלי לתוכי כמו סם, תשתלטי עלי מבפנים
אעצום את עיניי, אכאב ולא אבכה.
אנחנו קשורות מהכרח המצב, מסתובבות
במעגל שאולי נועד שנחיה בתוכו עכשיו,
הפנים שלך מונחים על חולצה שחורה של כעס,
הנשמה שלך נמנעת שלא להיתפס לפיתוי
הדמעות, אלו שלא ניתן לעצור בשום כוח,
אלו שצורבות את ליבי בשעה זו
כשבכל העיתונים אנשים בוכים וצורחים
אני מסתגרת בתוכי, בתוך העולם שלי
ובוכה את בכיי וכואבת את כאביי בלבד
זו לא אדישות, זה כנראה רק יותר מדי.
מוציאה לבנה מתחתית הבניין שבו אני גרה,
וכל הבניין מתפורר לאבק וחול
עיניי שורפות עכשיו, ואת רק שם
עומדת, מעשנת סיגריה, כמו תמונה אחת.
ואנחנו שתינו, בתוך המעגל האינסופי הזה
שאין לו התחלה ואין לו סוף