בס"ד
היה לילה קריר של נובמבר. הירח קרץ לי מהשמים, דומה לחיוכו של
החתול הצ'שירי. "חיוך מלמעלה". ככה קראנו לזה אז, וזה היה כמו
סימן לשנינו. כל שבת כשחזרתי מבית הכנסת אחרי המעריב וראיתי את
הירח הזוהר באור צהוב מסתורי, חשבתי שגם את רואה את זה, וזה
העלה לי חיוך שקט על הפנים. אולי גם לך... זאת הייתה תקופה
מדהימה, רגועה מרוב דאגות של גיל תשע-עשרה ומלאה בדברים
שאזכור, נראה לי, לכל החיים...
בלילה הסתווי הזה פתאום נזכרתי בתקופה ההיא, ושוב, כמו בימים
שעברו העליתי חיוך על פניי. באמצע שום מקום, בעצם במקום ששייך
להרבה אנשים, אבל אף אחד לא שולט בו ממש. ההורים שלי קוראים
לזה "שטחים". כמו עוד אלפי אנשים בארץ. שטחים...
"מה זה החיוך הזה באמצע החיים?" שאל הוא בקול רגיל שלו, עם
צליל של ציניות וסקרנות תמימה. התמונות של נוסטאלגיה נעלמו
ופניו הבלתי-מגולחים עלו מול פניי. הוא קטן ממני סך הכל באיזה
חודש או חודש וחצי. ובדרך כלל הוא או ציני או שקט. ותמיד לידי
כשבא לי להיות לבד. את הכינוי הזה נתתי לו בגלל סיפור די
מצחיק. בתקופה ההיא, של ירח וחיוכים, כל פעם שרציתי להיות לבד
ולחשוב, תמיד ירדתי למקום שלי ליד הלול עם ארנב. גם הוא היה
שותף שקט שלי להרהורי לילה, וגם הוא בדרך כלל אף פעם לא
הפריע...
אני וארנב יצאנו למבצע בתור זוג קבוע. לכל פעולה המפקד שלח
אותנו ביחד, כי אני תמיד הערכתי את ארנב, והוא תמיד ידע לעזור
לי כמו אף אחד אחר. ממש כמו הארנב מהלול, שהבין אותי מחצי
מילה... מאחורי הגבעות מדי פעם נשמעו צרורות של "מאגים" ויריות
בודדות של האויב. התנים מצאו את האווירה מאד מתאימה ליבבות
עצובות שלהם, ובלי שום פחד יללו על רקע של הצרורות. "הם גם
מתרגשים מהירח", ציין ארנב בטון הציני הרגיל שלו והוציא שתי
סוכריות טופי מהכיס. "הנה, קח", הושיט לי אחת מהן, "גלוקוזה.
מעלה פעילות שכלית", וחייך חיוך מבסוט של ילד בן שבע שציטט
פסוק מהתנ"ך. בזמן שלעסתי את הטופי ניסיתי לדמיין איך הפעילות
השכלית שלי עולה ברגע הזה ממש, אבל הקול של ארנב שוב הפריע לי
להתרכז. "שמעת את זה?", לחש לי מהמרחק של איזה מטר, "יש משהו
שם, בין העצים". "נצטרך לבדוק", אמרתי לו, "בוא אחרי". תמיד
שנאתי לזחול, וכנראה שהגורל שלי ידע את זה היטב, כי כבר מבצע
שלישי ברצף יוצא לי רק לזחול על הדשא היבש והקוצני של המקום
שההורים שלי קוראים "שטחים". הגבעות עם התנים נשארו מימיננו.
המשכנו להתקדם לאט משיח לשיח. מעיל הפליז שלי כבר היה מלא
בעלים ושיבולים יבשים שדקרו דרך כל השכבות שהיו עלי ועשו את
האווירה למעצבנת יותר. "לעזאזל עם הקוצים האלה!", אמרתי בלחש
לתוך החושך, "איך הגמלים רק אוכלים את זה?!". "לעזאזל עם המצב
הבטחוני הזה", תיקן אותי ארנב מהחושך, "בקצב כזה שוב נישאר שבת
בבסיס". ובאמת, כבר חודש וחצי היינו תקועים בבסיס עם מצב רוח
על הפנים ושקי כביסה מלאים. "המצב", עוד מילה של ההורים שלי,
הפריד בין הבית לבין המקום שבו אנחנו מבלים כבר חודש שני...
המשכנו להתקדם ככה, בזחילות אדישות לכיוון היער הדליל. הרעשים
עדיין נשמעו מהחושך. לפי צלילי מתכת של הרובים שהגיעו מעומק
היער היה ברור שגם הפעם יצא לנו לירות קצת. פתאום נשמע רשרוש
מוזר מצד ימין. הרגשתי איך טיפות של זיעה קרה זולגות לי על
המצח ונופלות על העלים היבשים המכסים את האדמה. הפעימות של
הדופק ברקות עשו "טיק- טאק" בקצב מהיר כל כך, שנשמעו כמו צפצוף
ארוך אחד. "כמו אסיסטולה", עבר לי משפט משוגע בראש. לאט- לאט
סובבתי את הראש ימינה ולא האמנתי למראה עניי. היה שם ארנב. לא
ארנב מהחוליה שלי... ארנב אמיתי. חיה עם שתי אוזניים ארוכות.
Rabbit. כמו ההוא, בלול. עם פרווה כהה ועיניים מסוקרנות. כוח
משיכה מוזר, חסר הגיון לחלוטין, משך אותי לעברו. בן זוגי כמו
מהופנט זחל אחרי. ארנב כאילו כיוון אותנו. כל פעם שהתקרבתי
אליו למרחק של חצי מטר, הוא המשיך כמה מטרים ימינה ונעצר,
כאילו חיכה לנו. תוך איזה שלוש דקות היינו ליד מין שוחה קטנה.
ארנב לא היסס ובשיא הזהירות ושקט מוחלט צלל לתוכה. אני וארנב
אחריו. ברגע שהיינו בפנים, שמענו שני קולות מדברים בלחש
בערבית. בעליהם יצאו מתוך היער חמושים ברובים. בידו של אחד מהם
היה דף מקומט, שכנראה שימש לשניהם כמפה. שמעתי איך ארנב שישב
לידי עם M-16 בלע רוק, העביר למצב אוטומטי והוריד את הנצרה. כך
עשיתי גם אני.
הדקות נמשכו שעות. מרוב פחד וזיעה נהיה לי קר. הגוף נהיה כמו
גוש קרח- קר וקשה. שנינו- אני וחברי- הרצנו בראש תמונות איך
בתנועה חדה נרים את הרובים ונלחץ על ההדקים. ברגע שכבר
התכוננתי לספור לאחור- שלוש, שתיים, אחד ו... יצאו מן היער עוד
שלשה אנשים. גם חמושים, עם צעיפים על צוואריהם ומבט של חיות
טרף בעיניים. הם קיללו בערבית. הבנתי רק כמה מילים. משהו על
ה"ציונים הכובשים" ועל כל החיילים שפלשו לתוך השטחים. "שטחים",
כמו שההורים שלי קוראים למקומות האלה. בשביל חמשת הערבים
החמושים שעמדו במרחק של איזה עשרה מטרים מהשוחה שלנו זה היה
"שטחים שלהם". הם הרגישו כאן בעלים והתנהגו בהתאם... שום דבר
לא יכול היה לגרום להם להפסיק להרגיש ולהתנהג ככה.
טיפת זיעה קרה כמו קרח נפלה על כף יד ימיני, והרגשתי איך פרווה
רכה ניגבה את הטיפה. ארנב הזיז את אוזניו הארוכות. בזמן ובמקום
אחר הייתי אומר שתנועות האוזניים האלו היו מצחיקות... הארנב
הרים את ראשו, הסתכל לי בעיניים עם עיניו-החרוזים, כאילו קרץ
לי, וזינק החוצה מתוך השוחה... כל מה שקרה אחר כך לקח ממש
שניות ספורות. ערבים ראו או שמעו משהו קופץ ורץ לעברם, צעקו,
התחילו לירות. אני וארנב פתחנו בצרורות עליהם חזרה. שמענו שלש
יריות בודדות ופתאום השתרר שקט מוחלט...
כבר בבסיס סיפרו לנו על הצלף מחוליה שלוש שישב על הגבעה. ועל
חמשת הערבים שכולם מבוקשים. ועל גיבור של הסיפור- ארנב קטן
שהציל אותנו מלהיתפס על ידי האויב וגם כיוון את הצלף. החובש
מחוליה שתיים לקח את הארנב הפצוע ברגל אחת לבסיס. הארנב הבריא
תוך שבוע, ואחרי שכל המחלקה התחלקה אתו בחטיפים ותפוחים
מארוחות הצוהריים, הוחלט שאקח אותו הביתה.
כל המחלקה קיבלה יציאה בשבת הקרובה- צ'ופר על פעילות מוצלחת
וחיסול חמשת המבוקשים חשובים.
אני וארנב יושבים עכשיו בבית. הוא אוכל גזר ואני יושב מול
המחשב ומקליד את הסיפור שהבטחתי לך פעם, בתקופה ההיא, של הירח
והחיוכים מלמעלה... להגיד את האמת, אני עדיין מסתכל על הירח
בערבים; וכל פעם שהוא גדול וכל כך קרוב לכדור הארץ, וזוהר באור
הצהוב המיוחד שלו, אני נזכר בך ומעלה על פניי את החיוך השקט
שלי עליך...
24.07.2003
03:45 |
