"60"
"שולחן"
"מה שולחן?"
"ומה 60?"
"אוי! אני רואה שאתה משחק אותה אלי יצפאן היום... נראה לי זה
זמן טוב בשבילי ללכת.
"לא, לא. עזוב, אל תלך. יהיה לי משעמם. למה אמרת 60?"

ככה בערך התחילה השיחה שלי עם אלכס בבית שלו, לקראת תחילת
מחצית ב' בכיתה יא'. באותו שבוע קיבלתי 60 במבחן במתמטיקה, על
אינטגרלים, ומה לעשות, הבאסה עלתה לי לראש כמו וודקה מהולה
בבירה.

"מה אתה צוחק?! 60 במבחן הזה זה מעולה! אני נכשלתי. היה מבחן
קשה סוף הדרך"

תמיד קינאתי באנשים כמו אלכס, שיכלו להוסיף עיניים וחיוך לאפס
במספר 60 ולהיות מרוצים מהציון כאילו זה 750 בפסיכומטרי. אנשים
כאלו קוראים לעצמם אופטימיסטים, או במקרה הגרוע בעלי פילוסופיה
כללית יותר על אינטגרציית הציונים בחייהם ויכולת משופרת לראות
את התמונה הגדולה. לעומת זאת אנשים כמוני קוראים להם תלמידים
גרועים, או במקרה הגרוע דיסלקטים.

"תסביר לי, איך לקבל ב-40 נקודות פחות משבעה אנשים אחרים שעשו
את אותו המבחן, זה טוב!"
"בשמחה! יש לך זמן?"
"לא"
"יופי, גם ככה אין לי שמץ. אבל תגיד, כמה קיבלת במבחן הקודם?"
"97"
"ואללה?! אז למה אתה בוכה? יש לך ממוצע מבחנים של 78.5, תוסיף
לזה את ה7 נקודות בונוס שהרווחת, ותוספת של 5% שהמורה הבטיח
לכולם ויש לך... 89.775! זה 90 עגול ויפה בתעודה!"

אני פשוט מת על אנשים כמו אלכס. לא מסוגל לחשב אינטגרל של
הפונקציה הפשוטה ביותר, אבל כשזה מגיע לניפוח הציון מעבר למה
שהוא באמת, הוא נהיה לי אינשטיין. יש לי 5 נקודות בונוס ולא 7,
ו5% תוספת זה רק לאנשים עם ליקויי למידה. תוספת שאלכס כמובן
ארגן לעצמו בעזרת טופס רפואי שעיצב תוך חצי שעה מול תוכנת
גרפיקה.

"עזוב, אתה חושב יותר מדי. הציונים במתמטיקה יהיו חשובים באמת
רק בשנת הבגרות"
"אלכס, זאת שנת הבגרות"
"מה, אתה צוחק?"
"זה אתה הבדרן בינינו, שכחת? יש לנו בסוף השנה הזו  מבחן על 3
היחידות הראשונות, מר זיכרון בגרוש!"
"טוב תירגע. אתה כמעט מצליח להלחיץ גם אותי"
"כמעט?? להזכירך, יש לך מגן שלילי בינתיים"
"ביג דיל. אני רק צריך לקבל מעל 90 בשני המבחנים הנותרים, וכבר
יהיה לי מגן של 75 לפחות"
"אבל..."
"אבל אני ככל הנראה אכשל בשניהם"
"נו אתה רואה אלכס, זה לא טוב"
"לא נורא."
"כל חלק הגיוני במוח שלי אומר לי לא לשאול את השאלה הזאת, אבל
אני בכל זאת אשאל- איך לעזאזל זה לא נורא?"
"תראה..."

לאלכס כמובן היה הסבר מאוד הגיוני לטעמו. אני בשלב הזה כבר
הפסקתי להקשיב, כי הוא שוב התחיל לדבר על פילוסופיות ציונים
ותמונות גדולות... ולי לא כל כך היה כוח לשמוע את זה בפעם
ה100. שבוע לאחר מכן עשיתי מבחן חוזר וה95 שקיבלתי הספיק לי
בסוף השנה לציון סופי של 96.

כיום, 10 שנים לאחר אותו יום אצל אלכס, אני עובד בבסיס נתונים
של חברת שיווק ישראלית. ה15 אלף ברוטו שאני מרוויח לחודש,
יכולים להעיד שההשקעה בבית הספר לא הייתה לחינם. יחסית.
מאלכס לא שמעתי הרבה. הסתבר שזיוף טפסים רפואיים וחישוב מספרים
מהיר היו רק רמז מטרים לכישרון החבוי בו. חברת פיתוח משחקי
המחשב שהוא הקים נמכרה תוך שנה וחצי ב2 מיליון דולר לחברת ענק
אמריקאית. לפני כשבוע הוא התקשר אלי כדי לברך אותי על הולדת
בני הבכור והסכמנו להיפגש לקפה לאחר שיחזור מההשתלמות בבוסטון.
אולי כשנפגש סוף-סוף, אני אוכל לשאול אותו את השאלה שמטרידה
אותי בכל פעם  שאני מעלה זיכרונות מימי בית הספר-  איך?! איך
לעזאזל אפשר להצליח בחיים, בלי לדעת אינטגרלים?...