זה היה עוד אחד מאותם ערבי שבת בחודש אפריל.
ישבתי מול שולחן הכתיבה כשבידי עט ודף, וכתבתי לו.
כתבתי לו, לבורא עולם, לישות העליונה שלנו בשמיים כתבתי מכתב,
חשבתי שזו האפשרות היחידה שלי לגרום למציאות חיי להשתנות.
"אדון עולם
בוראי, אדוני, פונה אני אלייך היום רכונה, בוכייה ומתחננת
שתעזור לאישה שבמשך כל ימי חייה לא עשתה רע ושמרה שמך.
אישה נשואה אני, עקרת בית למופת שחיה במסגרת חרדית.
מעניקה אני לאישי את האפשרות ללמוד ובשובו הביתה שב הוא לבית
נקי שעונה על כל צרכיו בעוד אני מטפלת בילדים.
חיים אני מהמעט שהענקת לנו, ומסתדרים היטב.
אין אני רואה דבר פסול בכך שאני אישה שומר מצוות, שחיה במשפחה
שומרת מצוות.
אך דבר מה אחר הוא שמטריד אותי.
הראית אתה היכן אני, משפחתי וכן דומים לנו חיים?
תחת שערי ברזל בשכונות קטנות אפלות ומסוגרות חיים אנו.
האחרים "החילוניים" דחקו אותנו לפינות אלה בעוד הם נהנים
מפרותיה של מדינתנו שלנו.
מדוע זה אלי?
מדוע נוצר קרע ענק זה בין אחים בשר ודם?!
הן אנחנו כולנו יהודים, אם כן מדוע אנו נאלצים לספוג את
עלבונותיהם של ההם רק בגלל העובדה שבחרנו בסגנון חיים שונה?
אלי, המון אימפריות ענק נפלו בגלל מלחמת אחים, התרצה שגם
מדינתנו שלנו, האימפריה הקטנה שלך תיפול בגלל אותה סיבה?
משום שכך נראה העתיד כיום.
על כל דבר קטן במדינה הזאת מתנהל קרב דמים בין האגף החילוני
לאגף הדתי.
בורא עולם אינני אוהבת לחיות במצב כיום...
הוא גורם לי לסבל, סבל שנובע מאהבתי לאל.
הייתכן מצב כזה, שבו אישה תסבול בגלל אמונתה?!
על כן נמצאת כאן אני היום, וכותבת לך!
אני מודעת לעובדה שאין בכוחי לשנות את המצב לבד בודדה בלי עזרת
אנשים או בלי עזרתך שלך.
וכן מודעת אני שאינך יכול להופיע פתאום לפני עמך ולשנות את כל
מה שאנחנו יצרנו כאן.
אבל בכל זאת אני נמצאת כאן היום, ומבקשת ממך, שתפזר מעט הבנה
על פני הארץ
בכדי שאנשים יחכימו בה ילמדו אותה וילמדו אותה את ילדיהם.
אותם ילדים שהם דור העתיד שלנו אם נוכל לחנך אותך להעריך את כל
בני האדם נוכל ליצור לנו
עתיד חדש, עתיד יותר טוב מזה שמצפה לנו כרגע.
תוך כדי כתיבה אני מצחקקת לעצמי אלי ולא בגלל שאני צוחקת
עלייך, חלילה וחס!
מצחקקת אני כי עולה במוחי תמונה של אותו עתיד שאני צופה לנו,
העתיד הטוב יותר.
רואה אני אותנו חיים במדינה שפורחת, כלכלתה משגשגת, הארץ מניבה
פרות בשפע,
האנשים חיים בצורה הכי טובה ויכולים להרשות לעצמם כל טוב.
אני רואה אותנו יוצאים מהחומות המסוגרות שלנו, ולוחצים יד עם
החילוניים,
אפילו גרים איתם יחד בכבוד הדדי.
אני רואה את השלטון מתחלף.
אין עוד ימין ושמאל, אין עוד ועדות מיוחדות לענייני דת.עולה
שלטון אחד.
שלטון חרדי-חילוני, אחד שמכבד את כולם ומאפשר לכולם לחיות על
פי רצונם.
אני רואה את המדינה הקטנה שלנו הופכת למדינה למופת אחת שתשמש
דוגמא לכל מדינות העולם.
כמו כן אני רואה את המדינה פותחת שעריה לכל הדתות של העולם,
ומזמינה אותן לבקר בה כדי לחזות ביופייה הרב.
אך יותר מכל אלי, רואה אני את עמנו כעם אחד, מאוחדים, כמו
שהיינו בתחילת דרכנו
כשהענקת לנו את תורתך ואמונך.
אני רואה את אותו איחוד מכבד את כל סוגי האנשים, כשכל אחד יכול
לחיות את חייו על פי רצונו האישי, מבלי לפחד שדבר זה יפגע בו
בכל דרך שהיא."
באותו ערב כשסיימתי לכתוב את המכתב, לבשתי את מעילי ויצאת
לרחובות העיר השעה הייתה מאוחרת ולא הייתה נפש חיה בחוץ.
הגעתי אל הכותל רכני ליד אחת מפינותיו ומצאתי שם מקום למכתבי
דחקתי אותו לשם.
ואז ישבתי שם התייחדתי עם אלי וחלמתי לי על אותו עתיד שאני כל
כך רוצה...




הסיפור הנ"ל נכתב עבור תחרות כתיבה לפני המון זמן
אבל לא הגיע אליה מסיבות אישיות
ועכשיו הוא מוצא את עצמו בבמה, מנסה לספר לאנשים סיפור על אישה
צעירה עם חלום...
אין קשר בין הסיפור לדעה של הכותבת או יחסה כלפי הדת