- "נרדם... כוס  אמו... נושם כאילו ששום דבר לא קרה..."  
שלושת בניו ושלוש כלותיו עמדו בצד מיטתו ולא ידעו נפשם. "למה"
גדול ריחף באוויר. למה אביהם מתנהג בכזו כפיות טובה?
           
לפני שעות אחדות, כשהיום דמם והלילה שקע בחלומות, סבר הזקן
שבני ביתו ישנים, קם ממיטתו ולבוש בפיג'מה שלו, יצא אל הלילה.
היה נחוש "לטפס אל גג בריכת המים".
   
בצעדים איטיים, מהססים סחב את רגליו במעלה הגבעה. שם בנו
החברים בריכה כרסתנית, יותר מעשרה מטרים גובהה, כדי שתכיל הרבה
מים. רק מושבניקים מעטים הרהיבו עוז לטפס אל גג הברכה, אפילו
שצריך היה ביקורת מתמדת. אדמת השרון החולית נזקקה למים  רבים
וצריך היה מישהו ישר דרך, שידע לעמוד בפני לחצים ושיחלק את
המים לפי הצרכים ולא לפי הרצונות.
"נפיל גורל", אמרו, "שהרי הגורל הוא עיוור".
אריה עלה בגורל. לא התאפק ושאל: "הגורל הוא גולם אבל איך זה
שהוא גם כל כך עיוור ותמיד הוא נופל עלי?"
- "מכיוון שכולם יודעים שאתה מוכה - גורל", אמר מישהו ופרץ
בצחוק. כל החברים צחקו וגם אריה צחק עימם: "אם איילל יפקח
הגורל עיניו וילך לבקר אצל מישהו אחר"?
אריה היה ל"איש המים" ובשל יושרו השניא עצמו על כולם. אריה היה
עוף מוזר, שהאמין לבני אדם. האמין, שאדם לאדם כבש או חתול.
בשום אופן לא זאב, חלילה.
היה משגיח שהבריכה תהייה מלאה עד גדותיה ולא מעבר להן (כי חבל
על כל טיפה...) ושחלוקת המים תעשה רק על פי "הוראות הוועד".
רבים טענו, שכמות המים שהוקצבה להם אינה מספקת את צורכיהם. אך,
מכיוון שלא העזו לצאת מול הועד, האשימו  את אריה ב"חלוקה
עקומה".  
- " אני לא אני מחליט, אני רק מבצע." טען.
- "זה נכון, אבל אתה לא רובוט ולא אידיוט. אתה יכול להתגמש
קצת".
בהתחלה כעס מאוד. טען שעושים לו "עלילת דם". אחר כך סלח להם.
גם הגידולים שלו סבלו וצמחים קמלים  מדכאים  את מעט השכל שאדם
נולד אתו.

מאות, ואולי אלפי, פעמים  עשה את הדרך מביתו אל הבריכה וטיפס
בסולם אל  גגה. בכל שעה משעות היממה. גם בלילות החורף. טיפס
בעיניים עצומות. נעליו הכירו  את הסולם.

חלפו כבר עשר שנים, שהוא לא אחראי על המים ולא מטפס אל גג
הבריכה. הומצאו  דרכי פיקוח  ומדידה אחרות. אבל, נכנס בו מין
שיגעון: יטפס עוד פעם אחת לפני שימות. בני דורו מתו כולם וגם
יומו קרב. איך יעבור לעולם הבא מבלי שיטפס עוד פעם אחת?  

התקדם לאיטו במעלה הגבעה. צעדיו הולכים ונעשים כבדים. פניו
לוהטים. נשימתו שורקת וליבו הולם כתוף-דוד.
הגיע אל ידידו משכבר "הסולם" ומיד הציב  רגלו על השלב
הראשון.כשגם רגלו השניה נותקה מן האדמה חשב: "זהו- זה, עכשיו
אף אחד לא יעצור אותי". בשלב החמישי של הסולם חש את שריריו.
ידיו, שנשחקו בעבודה מיבלת וידעו גם שיגרון, נעו אט - אט. הוא
נעזר במרפקיו. מישהו אחר היה מחליק אל הקרקע ונמלט אל מיטתו.
בי הרי אם לא היה מספר, לא היה איש מודע להרפתקה שנכשלה. לא ,
הוא לא "מישהו אחר". נאנח, נאנק ומשך עצמו בידיו וברגליו כשכל
שלב מרחיקו מן הקרקע ומקרבו אל הרקיע זרועי הכוכבים.
תוך שהוא נאבק בשלבי הסולם נזכר במכריו, שמזה שנים הם מאוחדים
כבר עם רגבי עפרם וזוללים חול. גם אשתו, הלכה לה והשאירה אותו
לבדו: "לא פייר מצידה, התחלנו יחד והיינו צריכים לסיים יחד...
ולמה לקחה האדמה את כולם ואותי היא דוחה? יכול להיות בגלל
שהתעקשתי שיאטמו  את פי בפלסטר כדי שלא יחרוק חול בין שניי?
אולי מפני שהבעתי רצוני שבגן העדן יושיבו אותי בקומה שמעל
לחברי המושב שלי? שהרי זה הדבר ההכי צודק: בעולם הזה הם חרבנו
עליי בעולם הבא אני אחרבן עליהם".  
משום מקום עלה באפו ריחם של גלידי שומן אווז שהייתה מכינה אמו,
מה שהזכיר לו את ישבנה של רעייתו, כפופה  על דוד הכביסה והתחת
שלה מציץ לה מתחת לשמלה... חייך. אילו הייתה חיה אולי הוייאגרה
הייתה יכולה לעזור לנו?
כרך ידיו מסביב לסולם והניח לשריריו להירגע מעט. ידע בחוש שהוא
קרוב לקצה הסולם. שלח ידו וחיפש את פיסת הברזל הבולטת, מכרתו
מימים ימימה. הניח ידו עליה, משך עצמו משיכה אחרונה והטיל את
גופו אל הבטון הגס, המחוספס. כוחו של הרגל הרחיק אותו משולי
הבריכה.  
ריאותיו הכבידו עליו. "מה אתן מצפצפות?" שאל ונזכר, שכבר לפני
שנים הזהיר אותו הרופא, שיום אחד הם ישבתו ולא יספקו לו את
האוויר לו הוא זקוק. לא טרח לעשות דבר בנדון. גם ליבו פעל רק
במחצית הווליום הדרוש: "לילה אחד אשכב לישון חי ואקום מת"...

הפיג'מה הדקיקה לא חצצה בין גופו לבטון הקר. מעיל היה  עוזר לו
יותר. הבטון אינו אמין ולא היה כזה אף פעם. קשה להתיידד אתו.
וממילא כבר אין לו ידידים. מי שלא מת עדיין -  רץ. כולם רצים.
קונים, מוכרים, מסדרים את האחרים. גם בניו, גם נכדיו. אין להם
זמן לשבת ולדבר ולהיזכר ביחד... חי עם בבין בני משפחתו אך חש
עצמו אסיר. כדי להרגיזם הניח לכל נפיחה לעזוב את ישבנו ברעם.
נפיחה היא הרעם שבא לפני הסרחון. הרכילות, ממנה הם נהנים,
מסריחה יותר. נפיחה ריחה מתפוגג.

לפעמים היה הפיפי בורח לו. אישתו סלחה. הייתה אישה נבונה. ידעה
שבטבע ישנם גם דברים שאינם מזהירים... אלא שהיא איננה וכלותיו
כל הזמן כועסות. נפשות עדינות! חטפו את בניו והשתלטו עליהם.
בגללן הם  מאיימים עליו שישלחו אותו ל"מושב זקנים". הוא לא
מכיר שום זקנים. מוטב לו שישב עם המתים. נמאס לו לחיות. אולי,
אם היו מוותרים לו על הויטמינים והמינרלים היה משתדל לא
להרגיזן. בשביל מה לו כל הקפסולות האלו, שהרופא רושם? במקום
תרופות  הוא מבקש שיקשיבו לו. הוא משתוקק לספר את סיפור חייו.
אישתו ידעה להקשיב. לא דיברה הרבה אבל הקשיבה. זה היה חשוב לו.
ואלו, הוא רק פותח את פיו וכבר הן משתיקות אותו. "לא צריך ",
הן אומרות",  אנחנו קוראות אותך כמו היית ספר מאוד ידוע.

והנה הוא על גג הבריכה. הוא רעב והוא רוצה להשתין. התהפך על
צדו, שיחרר את האפרט שלו מהפיג'מה, לחץ ולא יצאה טיפה. חש
שהשלפוחית מתפוצצת...ושום דבר. אי אפשר לו להשתין בשכיבה. עמד
על ברכיו הדואבות, הפשיל את מכנסי הפיז'מה, הבליט את הבטן
ולחץ... אף טיפה.
עמד, הוריד את מכנסיו בכעס והשליכם ממנו והלאה ונותר ערום.
טיפות זעירות התקבצו בקצה האפרט והפכו, לרווחתו, לזרם דקיק...
לפני שנים היה מתעסק עם האפרט עד שהיה משפריץ. איזו תחושה
נפלאה היה מפיק מהאפרט שלו... כמה היה נותן כדי לחוש עוד פעם
אחת את הריגוש ההוא...  

בינתיים נעשו האוויר והבטון עוד יותר קרים. חיפש  את מכנסי
הפיז'מה שהשליך לפני דקה,- ולא מצאם. ניצב ערום תחת כיפת
הכוכבים  ודמעות של צער ועצב זלגו על לחייו. רק לפני עשרה
חודשים נאספה רעייתו אל גן העדן. בחודשי חייה האחרונים הלכה
והתכווצה ונראתה כמו  דבלה מצומקת ... הבנים, שחפרו את קבר
אמם, לא עבדו קשה. די היה לגופה בחריץ בקרקע. עורה, שהיה חלק
כמו תחת של תינוק, נרקב. לא נגע בה לפני שמתה ועכשיו הוא
מצטער. זה היה בלתי אפשרי. הרופאים תקעו לה צינור בגרון וצינור
באף וצינור בתחת... נבהל מן הזיכרון והתחיל  חרד פן יעשו לו
כמו שעשו לה. לא ייתן להם את התענוג הזה. בעיקר לא לכלותיו
המעצבנות, שמרוב  דאגה כלאו אותו בכלוב של זהב.
 
חש בנוזל חמים על רגלו. "מה זה? הרי רק עכשיו השתנתי". משנישא
הריח על סביבותיו הבין, כי לא מים זולגים לו על רגליו. מים
אינם  מדיפים סרחון כזה.
"אני מתפרק, כמו אשתי", צרח, הצמיד ביטנו אל הבטון ונירדם.

לפני עלות השחר מצאו בניו את אביהם על גג הבריכה, ישן שינה
עמוקה. ארזו אותו בשמיכה צבאית גסה ושלשלו אותו בחבל. הביאו
אותו  הביתה והשליכוהו אל האמבטיה. נראה, שהמים החמים,
הדיבורים הקשים והיריקות, לא העירו אותו. הרופא אמר, שאין הוא
יכול לאמוד את הנזק שהזקן גרם לעצמו. צריך להמתין עשרים וארבע
שעות. אז נדע אם יחיה או אם ימות.
ישבו ליד מיטתו, האזינו לנשימתו והתפללו שישחרר אותם מעונשו.
כך או כך.
כשהתעורר, מיהרו להזהירו, שלא יביא עליהם עוד צרה מעין זו.
איימו שיקשרו רגל שלו לרגל של מיטתו.

לגם טיפה ממי החלב שהגישו לו וירק אל הרצפה. בקול תקיף אמר:
"אתם חושבים שאני "קוקו"?  בגלל שאני לא אוהב מים בחלב? אימא
שלכם אף פעם לא הייתה מעיזה לקלקל חלב. כשבקשתי חלב -  הגישה
חלב. לא של טרה ולא של תנובה. חלב בנחלב מהעטין של פוריה או של
בכורקה.

- "השתגעת? הרי קפה הוא סם מוות בשבילך"! טענה בחום בכלה
הבכירה.
- "ידידתי, הרי זה עשרים שנים את ואני חיים די צמודים. אני
יודע שאת לא טיפשה, אז למה  את מדברת שטויות? הרופא אסר! דבר
גדול. כל חכמתו באיסוריו. מפחיד אותך ואתה נקשר אליו כמו
שיהודי נקשר לאלוהים ברצועות התפילין. לא ראית רופא שאוסר לעשן
ובעצמו טובע בעשן של סיגר? והרופא השמן, שבקושי נושם, לא ממליץ
על דיאטה? אני לא חייב לרופא שום  דבר. אמר? אמר!
עכשיו אני אומר: אני רוצה  דג מלוח וחביתה עם בצל מטוגן.
כולסטרול? אי- אי- אי, שילך לעזאזל".
"את כל זה אתה רוצה עכשיו או בתשלומים?"  
"מה קרה לך, בן? למה  בתשלומים? עכשיו. הרגע. ההיום הוא שלי,
המחר הוא שלכם, והאתמול של המתים. אני יודע מה יהיה מחר? למה
אני צריך לחכות?"

ריח של בצל מיטגן בישם את אוויר החדר ואריה, המנצח, היפנה פניו
אל הקיר.
   
הניחו שנרדם ויצאו על בהונותיהם: "עבר עליו לילה לא קל.
כשיתעורר, יאכל".

ושוב, כשהיה בטוח שהוא לבדו, פנה אל רעייתו, שכל אותו זמן עמדה
בפינת החדר ושתקה: מה את אומרת, נכון שיש נחת? כמה אני מתגעגע
אליך! לא שכחתי שהבטחתי לך שאבוא.  אבוא. אולי היום, אולי מחר,
מקסימום מחרתיים. רק שאל תכעסי..."

אחד מנכדיו, שהיה שותפו ללא מעט תעלולים, הלך אבל לצד מיטתו של
סבא. רצה לאחוז בידו אבל לא הניחו לו. ביקש שיניחו ב"קבר של
סבא" את החביתה עם הבצל. "זה היה הדבר האחרון שביקש וזה מגיע
לו".

כפר סבא 2003