כשכולם יוצאים ומכירים
אני יושבת לי, מציירת קווים עקומים ישרים
מדמיינת לי חברים
מדמיינת מקום נוצץ וחדש וחיים אחרים.
חושבת מחשבות
מרגישה רגשות
מבטיחה לעצמי הבטחות
רוקמת מזימות נקם,
על כשיום אחד אני אשפיל אותם
כמו שעשו לי, ואני אנצח אותם, ואני אשבור אותם.

אם תראה אותי כל יום ואתה רחוק
לא תבין אותי לעולם
אם תעבור את השמירה ותיגע בנק' הרגישה
ותשבור לי את החומות
ואז תצליח להגיע אלי יום אחד
אז תבין עוד פחות.
כשכולם עוברים באדמה את השנים
אני צפה בעבים לפעמים
ולפעמים קוברת את עצמי בחולות טובעניים
ואפילו שוקעת תחת מים רבים ושקטים
או נסחפת לצלילי התווים
תמיד יש לי הבעה המומה בפנים
אני אף פעם לא על הרגליים

ככל שאני חיה יותר אני מכירה פחות את החיים
פחות מסתדרת עם אלוהים
ואני פחות מבינה את האנשים.
כל מה שהרגשתי
התברר כאשליה חולפת
רק דבר אחד אמיתי תמיד ידעתי
רק דבר אחד רציתי יותר משרציתי את עצמי
אני רוצה לעמוד על במת העולם
ולשיר את מה שאני שידעו כולם
לחשוף לגמרי הכל ולהראות לגמרי את עצמי
ולצעוק החוצה לצלילי המוסיקה את נשמתי.