שונה ? לאו דווקא שונה. פשוט קצת אחרת... רגע רגע, קצת אחרת זה
לא שונה ? כן ! לא ? טוב אז כן. מה זה משנה, העיקר שזה פשוט לא
אותו הדבר. לא יודע פעם הייתי, הייתי חווה. הייתי מרגיש. שהיה
כואב לי אז, לא יודע, כאב לי, וכשלא היה לי כלום מה לעשות, אם
זה כמו שאני זוכר, אז רוב הסיכויים שהתבאסתי. אם העולם נתן לי
כחול אז הכחלתי, ואם העולם הגיש לי אדום, אז בטח שהאדמתי. אז
למה הכל עכשיו כל כך אפור.... ? למה כל שנה המילקי נהיה יותר
ויותר נוזלי ? למה כל פעם אותו סרט ששינה את חיי ואותו השיר
שקרע אותי מבפנים הופך לעוד צליל מקוטע בדרך להעביר לתחנה אחרת
? למה שפעם שראיתי מישהו מחייך רציתי לחייך חזרה, ועכשיו אני
רק רואה איזה אדיוט מחייך... למה במקום לשיר בגשם אני שם את
המכנסיים על הרדיאטור ומקווה שלא חטפתי דלקת ריאות, או שחפת,
או בצקת ריאות, או צפדת או איידס ? ממתי גשם מדביק באיידס ?
רגע, לא הכל מדביק באיידס ?... כשהיינו ילדים חמציץ היה המרד.
חמציץ היה פרח צהוב ועלוב, אבל מה זה חמוץ והיה נורא כיף לשים
אותו בפה ולשאוב עד שלא נשאר כלום. אבל חמציץ היה גם האימה של
כל אמא, הרי מי יודע איזה כלבחתול עשה עליו פיפי, אני אוכל
לחטוף מחלות ! אני אוכל גם לחטוף מחלות מהנוצה היפה הזאת, כי
אולי היה נפלה מציפור חולה... אבל הנוצה כל כך יפה... הגיוני
שדברים יפים נותנים מחלות ? בטח שלא, אמא שלי סתם משוגעת.. אבל
עכשיו, עכשיו אפילו אם תעשה לי נזיד חמציצים של איזה שף צרפתי
אני לא אגע בו, מה הצפרדע המניאק הזה מנסה להרוג אותי ?!
אדיוט...
אני לא יודע למה אני מנסה להגיע בכל הבלבול ביצים הזה... אולי
להגיד שאני משותק. זה לא נעים להגיד על עצמך דבר כזה, במיוחד
כשאתה יודע שלהיות משותק זה לא כזה משו משו, הרי אחרת הקרציות
האלו לא היו מתרימות כל שנה... אבל עדיין, זה בדיוק התאור.
משותק.
אני רואה משהו שאני רוצה, ואני צופה בו הולך ממני.. אני רוצה
להושיט יד ארוכה ולגעת, אבל היא תקועה איפהשהוא בבית השחי
שלי... אני רוצה לצעוק, לגנוח, לרוץ , לזיין את השכל על כמה
בעצם הפלסטר של תלתלול מפיט ותלתול היה הצהרה אופנתית נועזת,
אבל כלום לא יוצא לי מבין השפתיים. אני לפעמים מוצא את עצמי כל
כך מיואש שאני פשוט נשאר ער כל הלילה, מת לישון, רק כדי להרגיש
כאילו לא סתם הלכתי לישון ובזבזתי הזדמנות מצויינת בהחלט לספור
בדיוק כמה נקודות קטנות יש לי בטלוויזיה.
שלא תגידו שכל העניין הזה התאבדותי, או סופני, כי הוא ממש לא.
כאילו, בטח שחשבתי על זה, כולם חושבים על זה מתישהוא, אבל
עובדה שלא עשיתי עם זה כלום. היו תקופות שהקטע שלי כדי לרגש את
עצמי היה לעמוד על דפנת האמבטיה עם הלולאה סביב הצוואר.סתם,
מסתכל למטה. היו תקופות שהייתי יוצא מהאמבטיה כל יום עם הלולאה
והחבל סביב הצוואר כאילו היו עניבת משי. עשיתי את זה כל כך
הרבה עד שהחבל כבר עשה לי שפשפת בביצים מרוב הפעמים שהוא
השתרבב  לי בין הרגליים כשהלכתי... אבל נגמלתי מזה. אני באמת
צריך שאנשים ישימו לב אליי, אבל אני חושב שזאת תשומת לב שלילית
כשכולם נועצים בך עיניים מרוב שאתה כמעט מסרס את עצמך מ"סידורי
חבילה ". איך הם יבינו שזאת לא סתם שפשפת מצ'ואיסטית ישראלית
רגילה, אלא שפשפת הרבה יותר עמוקה ומעניינת מזאת. שפשפת
דכאונית. יכול להיות אחלה שם ללהקה...
" אז אתה חושב שאם תתחיל לאכול חמציצים, ותדון בתלתול מצבך
יהיה טוב יותר ? " , הוא שאל בעניין בעוד המקטרת המסריחה
שהייתה תקועה לו בין השיניים עישנה." לא, זה לא זה.. זה..אני
לא יודע. זה לא מילולית חמציצים, אלא משהו גדול מזה ", ניסיתי
להסביר למטומטם הקירח הזה שמקבל 200 שקל לשעה על להיות אדיוט."
לא יודע" .
" ביפ ! ביפ ! ביפ ! ביפ ! ביפ ! " , קרא פתאום השעון
הדיגיטאלי הקטן והיאפי כל כך שלו." כנראה שנצטרך להמשיך ולדון
בסוגייה הזו בפעם הבאה, זמננו תם ". " ברוך שפטרנו" , סיננתי
בדרך החוצה וירדתי למטה.
היה יום אפרורי בחוץ. רח קלה נשבה והיה ריח של סופה מתקרבת.
התחלתי ללכת ברחוב, סתם משחק עם המחשבות שלי על איך אני בטוח
שמכבי יפשלו גם השנה, ואיך אני צריך לקנות מיתרים, כשאוטובוס
עבר והרעיש לידי כשהוא שלח פיח לכל עבר. זה היה האוטובוס לים,
והוא היה מפוצץ באנשים קטנים וגדולים, מכוערים ויפים וכולם
בדרכם השמחה לים, אותו מבצר אינסופי של חול מגעיל, מים מלוחים
וצ'יפס בטעם של בלטה. איך זה שתמיד שאפור בחוץ, כולם הולכים
לים? תהיתי על קנקנו של עולם מטומטם לשניה, וחזרתי ללכת. שמתי
לב גם שכשאפור אני יותר חכם.. כנראה בגלל שאני אשכנזי אני
מתפקד יותר טוב במזג אוויר סגרירי.. פחות UV וכל החרא הזה. אבל
לא סתם חכם, אלא חכם לפחות כמו סוקראטס או אפלטון. כאילו אם
מישהו היה מצמיד לי מיקרופון למוח היו יוצאות לי סימפניות, ואם
פרופסור לפילוסופיה היה שומע את המחשבות שלי הוא היה מוותר על
התפקיד שלו בשבילי כי אני פשוט מאותם חכמים שנורא נורא...
חכמים. וכן, גם היום הייתי חכם, וכולם היו קטנים, מכוערים
ויותר מכל : טיפשים !
אבל משהו פתאום קרה, ששיבש לי לרגע את גלי האלפא שלי, ופתאום,
אבל רק לרגע, המלגה שלי להרוורד נתערערה. צבע. זה היה ממש צבע,
כאילו שילמו ( הרי מה לא בא בכסף בימינו ? ) לקשת בענן בכבודה
ובעצמה לרדת לארץ. זה טימטם אותי. ממש טימטם אותי.. בהתחלה זה
היה רחוק, אבל למרות שקפאתי במקום בפוזה סטייל  
'הרגע-יצאתי-מסרט-בצהריים ' זה הלך והתקרב. לבסוף זה היה ממש
קרוב, עד שכל שדה הראייה שלי היה מלא בהמון צבעים, כמו הקטע
המוזר ההוא מאודיסיאה בחלל.. ואז הבנתי מאיפה זה בא. זה בא
מחיוך... החיוך הכי יפה שאי פעם זכיתי לראות. אני די בטוח שהיו
מחוברות אליו פנים, אבל זה מאותם החיוכים כמו של החתול
הג'ינג'י ההוא מהסדרה של עליזה בארץ הפלאות שהיו רואים רק את
החיוך שלו. ובקיצור, למי אכפת מהפנים ! החוך הזה שטף את האפור
שלי באלפי צבעים שלא הכרתי עד אז : אפור בהיר, אפור נורא בהיר,
בז', צבעים שממש סימאו את עיניי. פתאום קלטתי את כולם סביבי,
את הילדים המעצבנים, את המכוניות, את העובדה שאני הולך באמצע
הכביש. חזרתי מהר למדרכה, ופתאום שמתי לב שאני מזיע כמו חזיר,
קלטתי שאני לובש מעיל עור באמצע אוגוסט בתל אביב.. לאט לאט הכל
נהיה חד וחזק ובהיר, ודביק ומסריח... אבל איפה הוא ?! איפה
אותו החיוך שנתן לי את העולם הנהדר והצפוף הזה להיות בו ?
הסתכלתי סביב סביב כמו לטאה רעבה עד שראיתי את מקור כל הצבע
מתרחק ממני.. ופעם הראשונה אני פעלתי ! רצתי כמו ילד בן חמש
בעוד אני דוחף ומקלל ומתעצבן, אבל לא מתייאש. רצתי ורצתי ורצתי
ולבסוף.... טראח.
בהתחלה לא הבנתי מה קרה לי. ראיתי את השכנה הרוסייה שלי מלמעלה
כשהיא רוכנת מעליי כשהפה שלה מסריח מבורשט ובצל." אתה בסדר ? "
, היא שאלה במבטא כל כך כבד עד שנדמה לי שהיא שאלה אם אני גזר.
בטח שאני בסדר, פרה משוגעת, אבל מה את רוצה ממני, ואיך את הגעת
לפה ? ניסיתי להביא לה סטירה כי היא התחילה להיות לי היסטרית
ולבכות ולדבר עם כלמיני אנשים, אבל היד שלי לא זזה. לאט לאט
התעשתתי והתחלתי להבין שאני שוכב שסביבי כל השכנים שלי בחדר
המדרגות של הבניין שלי. " איפה החיוך ? איפה הזיעה והסרחון ?!
" צעקתי בייאוש. שמעתי את הזקנה הרוסייה ממלמלת משהו על
הלוסינציות או משהו כזה והיא התחילה לבכות עוד יותר חזק וממש
להתחרפן מולי.. ואז הכל דהה לשחור ושתק...

רק אדיוט כמוני יכול ליפול ככה מהמדרגות בגלל חלום... " חיוך !
חיוך !"...אדיוט. כבר שבועיים אני תקוע במחלקה המטומטמת הזאת.
הרופאים אמרו לאמא שלי שכנראה אני אשאר משותק מהצוואר למטה לכל
החיים ושאני אני צריך להגיד תודה על זה שאני חי בכלל. כמובן
שזה לא עזר הרבה והיא בכתה כמו משוגעת, " אם היו לך בעיות למה
לא סיפרת לנו ? הרי אתה יודע שאתה תמיד יכול לספר לנו הכל ! ",
היא צווחה כמו עז והתייפחה על הכתף של אבא שלי. לכו אתם תסבירו
לה שאני בעצם כבר משותק כל יום מהחיים שלי. כל העניין הזה, זה
בעצם שיפור. לפחות אין לי שפשפות, ואיפלו אם היו לי לא אני
הייתי צריך לגרד אותן אלא איזה אחות בלונדינית שבפוטנציה הייתה
עושה לי את זה, אבל לעמוד הוא כבר לא יעמוד...
בסוף הרופאים הוציאו את ההורים שלי, ואותי הוציאו לאיזו גינה
ציבורית ליד בית החולים. האחות דחפה ודחפה אותי, כל הזמן שאלה
אם אני צריך משהו, או אם אני רוצה כבר לחזור אבל היה דווקא
נחמד בחוץ. מרחוק פתאום ראיתי קטע של חמציצים על הדשא וביקשתי
ממנה שתסיע אותי לשם. הסתלכתי עם הפרחים הקטנים והצהובים
וחשבתי כזה זה מוזר שבגלל פרח עלוב שנמצא בתחתית שרשרת הפיפי
אני נדפקתי ככה. פתאום שמתי לב לכתם צהוב שהלך ונוצר לי על
החלוק באזור המפשעה והברכיים. טיפות קטנות נטפו מתחתית החלוק.
האחות נחלצה וישר חזרנו לבית החולים... בדרך חזרה הגעתי למסקנה
מאוד חשובה, שלא משנה כמה הייתי משותק קודם לפחות הייתה לי
שליטה על הזין שלי. אנשים, תעריכו את השליטה על הזין שלכם, זה
יותר ממש שתוכלו לדמיין...
פתאום נזכרתי בחמציצים האלו והתחלתי להקרע מצחוק. פעם הבאה
שילד לבוא למצוץ חמציץ משם, ואמא שלו תגיד " אתה לא יודע איזה
כלב עשה על זה פיפי " , היא לא תדע שבעצם אני, מהאציליים
שבמשותקי ארצנו, השתין לילד שלה על החמיץ ושאם יש לה את הכבוד
לתת רק 10 שקל ביום ההתרמה לכבודי, אז שלפחות תתן לילד להנות
קצת מהחיים ושתתן לו למצוץ את הגבעול המגעיל. זה יחסוך לילד
הרבה כסף על משחות נגד פצעים במפשעה והרבה השפלות פומביות.
וחוצמזה, למה הפיפי שלי לא יותר טוב מפיפי של כלב  ?

1999