שקט עכשיו

אני שוכב על הקרקע ובוהה באוויר.
אני יכול לבחור בחיים ויכול לבחור במוות.
זה מה שרץ לי בראש. אולי מוגזם, אבל ככה אני מרגיש.
מהלומה אחת ואני כבר מסכם את חיי להחלטה אחת, אם לקום או לשכב.
פתטי.


שקט עכשיו

מתוך העננים מעלי אני רואה יד קפוצה יורדת אלי ולופתת אותי
מהחולצה. נמשך למעלה כמו שק תפוחי אדמה ומוצא את עצמי שוב מביט
במפלצת הבשרנית שהורידה אותי לרצפה לפני דקה. רעש עמום, נוף
מרוח, ושוב אני בוהה באותם עננים ושוב אני חושב אם פה הכל
נגמר.


שקט עכשיו

אני מרגיש את הדם מבעבע בעורקי ואני מדמיין איך אני עובר
לקפיצה ומשכיב את המפלצת במכת בזק. שערותיי נמתחות וראשי
מתרומם אחריהם ושוב אני ניצב שפוף מול גוליית המכוער הזה. אני
מרגיש את הבטן שלי נמעכת פנימה ורעש היסדקות עובר בי, אני מנסה
להביט למטה, אל עבר הבטן כששוב ראשי נחבט כלפי מעלה.


שקט עכשיו

אני משאיר את עיניי סגורות, אפילו לא חריץ של אור.
אולי עכשיו זה נגמר וכולם ילכו.
אני מרגיש תיפוף איטי בצד הגוף של מגפיים שחודרים את עצמותיי.
אני מנסה לא לשנות הבעה ולא להחצין כאב, אם יחשבו שהתעלפתי
יעזבו אותי מהר יותר.


שקט עכשיו

אני ממשיך לעצום את עיניי דקות ארוכות כדי לוודא שהוא כבר לא
שם. אני שומע רחשים והמולה, אבל לא מעז לפתוח את עיניי. הכאב
עמום אבל אני מרגיש אותו בכל מקום בגוף. כאילו הכאב עושה ספירת
מלאי על כל חלקיק מיקרוסקופי אצלי.
הרעש גובר ואני מרגיש שהוא אופף אותי מכל מקום אבל אני לא אפתח
את עיניי, עדיין לא.


שקט עכשיו

תחושת הקלה אופפת אותי ואני מרגיש נינוח. הכאב עזב אותי והגוף
שלי מתעורר. אני פותח את עיניי ואני רואה עשרות אנשים מתגודדים
בחניון גדול. מספר שוטרים מנסים להרחיק את הסקרנים מהפרמדיקים
שמעלים מישהו לאמבולנס.
אני מביט אל תוך ההמון ומבחין במפלצת שמנסה להציץ למעלה ולראות
מה קורה. אני מתקרב אליה ונדחף בקלות בין כל האנשים. אני מתקרב
אל אוזנו ולוחש לו בשקט "חכה, חכה. עוד לא גמרתי איתך".


שקט עכשיו