זה היה לילה חשוך. אף אחד לא הסתובב בחוץ.
אפילו הכוכבים לא האירו את הלילה והרחובות הנטושים. רק הילדה
הזאת ישנה במכונית הישנה והמנופצת.
פתאום, רעש של דפיקות מאחור העיר אותה. היא התעוררה בבהלה.
בשקט, החליטה לצאת החוצה לבדוק מה קורה שם. היא פתחה ברחש את
דלת המכונית והתעטפה היטב בשמיכתה. הרוח הכתה ללא רחם בחלקי
גופה החשופים. צמרמורות חלפו בגופה.
נרעדת, המשיכה לצעוד לעבר הרעשים.
היא הציצה בחטף מבעד למכונית וראתה רק עוד חושך נמשך עד אין
קיץ. היא כבר הסתובבה והחליטה לחזור למכונית. היא הגיעה למסקנה
שדמיונה מתעתע בה. ואז שוב, רצף של דפיקות, חלשות ומתחזקות.
חלשות ומתחזקות.
סקרנותה לא עמדה בזה והיא החליטה להמשיך ולהתקדם לעבר הדפיקות.
היא תמיד חשבה שסקרנות זו היא סתם חיסרון.
באנחה חרישית היא הסתובבה חזרה.
היא התקרבה בשקט. הסמטה הייתה נטושה. זאת הייתה הסמטה שלה.
תמיד. איש לא עבר שם. עד הלילה.
לפתע היא קלטה אותו.
אדם שוכב על הרצפה. שוב רצף של דפיקות. הוא דפק עם מקל ברזל על
הרצפה. זה נראה כאילו הוא לא מסוגל לקום.
השעה הייתה מאוחרת מאוד. אף נפש חיה לא נראתה בסביבה.
היא התקרבה עוד קצת.
הוא קלט אותה במבטו והדפיקות נעצרו. מבטו קפא לשנייה בכאב.
היא המשיכה להתקרב ונגעה בידו.
"תעזרי לי" הוא פלט.
היא הביטה הו, מחפשת את מקור הכאב.
ידו הימנית החזיקה בצד בטנו. היא הזיזה אותה וראתה דם.
היא לא נבהלה כפי שהוא ציפה.
זו לא הפעם הראשונה שהיא רואה דברים כאלה.
היא עצמה נדקרה לפני שנה ע"י אחת מהכנופיות בשכונה. היא נקלעה
לקטטה.
טעות כואבת.
הכנופיה שפגעה בה הייתה בטוחה שהיא מתה. טוב, זה כמעט קרה.
היא הרימה אותו על רגליו וגררה אותו למכונית.
הוא התפלא על הכוח שיש בילדה השברירית הזאת. במכונית היא הסירה
את חולצתו תחת האור החלוד מהנורה הקטנה שהיא הצליחה לחבר במושב
האחורי.
היא צדקה, זו הייתה דקירה.
היא הביטה בעיניו. מוצאת את האישור שחיפשה, החלה לטפל בפצע.
הוא לא התנער מהפליאה שאחזה בו. היא טיפלה בו במיומנות של
אחות.
תחילה הוציאה תחת המושב קופסא מיובלת וחיטאה את הפצע. הוא לא
תיאר לעצמו שזה יכאב כל כך.
משומה הוא סמך עליה ולא חשש שתכאיב לו. סמך על הילדה הזרה
והמשונה הזאת.
היא החלה בעבודת התפירה. הוא עצם את עיניו בכאב מובהק.
תוך זמן קצר היא סיימה. היא ידעה איך לטפל בפצעים מסוג זה. היא
הייתה הרופאה של הכנופיה שהיא הייתה שותפה בה. מזמן.
היא נהגה להתגנב למרפאות כל הזמן כדי לגנוב תרופות לטיפולים
בסיסיים וכדי למכור למכורים. היא הספיקה לקלוט כמה דברים בדרך.

היא לא הייתה טיפה. אפשר להגיד שהיא אפילו ממש חכמה.
"תודה", הוא לחש.
היא הנהנה. היא חבשה אותו והשכיבה אותו על המושב.
היא סגרה את עיניו. הוא לא התנגד כלל. תוך שניות הוא שקע בשינה
עמוקה.
הוא לא ישן כבר יומיים. הוא ניסה לברוח מהאנשים ההם.
כשהוא כבר חשב שהצליח הם תפסו אותו, לא מוכן.
הוא היה חייב להם כסף. לא הרבה, כמה מאות שהוא לווה. הוא לא
חשב שזה יגיע למצב כזה.
טעות כואבת.
היא נשכבה מכורבלת במושב הקדמי.
היא התעוררה לפניו ויצאה לחפש אחר ארוחת בוקר. היא ידעה שהוא
יצטרך את זה. הייתה לה הרגשה טובה לגביו.
היא הצליחה לשכנע את האופה, בעזרת דמעות, שייתן לה לחם מלפני
שבוע ואת מוכרת הגבינות, גבינה מלפני יומיים. לא משהו, אבל
סביר. יותר טוב ממה שהיה לה כבר שבועיים. הוא התעורר במצמוץ.
בהתחלה הוא חשב שחלם אבל אז הוא הרגיש את התחבושת לוחצת על
ביטנו המקרקרת.
הוא הביט סביבו. היא איננה. לאן יכלה להעלם?
אחרי דקות ארוכות של תהייה נפתחה הדלת האחורית.
"אהה, הינה את! איפה היית?" שאל.
היא הרימה את השקית עם האוכל והוא חייך בתשובה.
הוא דווקא נראה נחמד באור.
הוא התיישב במאמץ ניכר. היא התיישבה לידו במושב האחורי, הודפת
בגדים ישנים.
היא בצעה את הלחם לשני חלקים שווי, פחות או יותר, וילקה בין
שניהם.
"תודה" אמר "זה לא ישן קצת?" הוסיף לאחר כמה נגיסות.
היא משכה בכתפיה ללית ברירה והוא הבין בשתיקה.
לפתע הוא חשב על כך שהיא לא דיברה כלל.
מוזר.
"תגידי", אמר בפה מלא גבינה "כמה זמן את נמצאת פה?"
הוא שוב משכה בכתפיה וחייכה - לא יודעת.
"ואיך הגעת לפה?"
היא סימנה בידיה סימן של דברים התגלגלו.
אחרי כמה דקות הוא לא יכול היה להתאפק יותר.
"למה את לא מדברת?"
אין תגובה.
"את יכולה להגיד לי"
מבט עצוב.
"מה?" הוא הזיז את האוכל הצידה והתקרב אליה.
היא לא ידעה למה אבל היא סיפרה לו. אף אחד לא שמע את זה לפניו.
איכשהו, הוא הבין.
בלי סיבה ברורה לעין, היא סבכה עליו.
היא איבדה את הקול שלה לפני 3 שנים בקטטה. היא הייתה שייכת
לכנופיה אחת בשכונה הישנה והיא נקלעה למריבה עם כנופיה אחרת
שם.
דקרו אותה ממש בגרון. היא הראתה לא את הצלקת בחשש.
ממש מתחת ללסת. פס ארוך ואכזרי, שלמרבה האירוניה, מתעקל כמו
סכין מחודדת. צחוק הגורל.
הרופאים לא הבינו איך הפגיע הייתה כל כך חמורה. כנראה שהסכין
הייתה ישנה מאוד ומלאת חלודה ועובש. לכן הנזק כל כך גדול.
כשהייתה קטנה היא חלמה לשיר, להיות זמרת.
חלום מטופש.
היא הסתובבה בין כנופיות, רבה מכות, וכשהייתה לבד היא הייתה
שרה.
הוא הבין.
והא ידע מזה לאבד דבר כל כך יקר. דבר חשוב כל כך.
הוא איבד את אחיו הקטן בגלל סמים.
כל כך קטן, כל כך טיפש. התחיל עם הסמין כשהיה בן 11. בגיל 15
כבר מת ממנת יתר.
הם הלכו לישון זו בזרועות זה.
כשהיא הייתה בטוחה שהוא ישן היא הגניבה כמה דמעות עצורות. בפעם
הראשונה מזה... ובכן, המון זמן.
אבל הוא הרגיש זאת. הוא לא ישן.
נערה כל כך חזקה אך עם זאת כל כך שברירית.
הם התעוררו והמשיכו לדבר. אם אפשר לקרוא לזה כך... הם הבינו זה
את זו בלי מילים.
למחרת הוא יצא להביא להם ארוחת בוקר.
בהסכמה מופשטת של שניהם הוא נשאר לגור איתה במכונית המנופצת.
לגור בסמטה שהיא רק של שניהם.
הייתה רק שלה, עכשיו של שניהם.
זו נעשתה מעין שיגרה.
שיגרה טובה, לא סתם.
כנראה שהסקרנות שלה היא לא תכונה גרועה כל כך.