הוא חשב על הבית בשמירה. האוכל של אמא, החיבוק של אחותו הקטנה,
הדאחקות עם אבא. למרות הקור בחוץ היה לו חם בלב כשהוא חשב
עליהם. היא הגיעה לש"ג עם החברות שלה לחלק ממתקים לחיילים. כל
ערב שלישי היתה קבוצה של בנות מהישוב מגיעה לעמדת השמירה. היא
בלטה בחבורה כמו ורד שגדל בין קוצים. שקטה, ביישנית, היא הביטה
בעיניו כשביקשה ממנו שישמור על עצמו. כשהושיטה לו את השקית ידה
נגעה בידו והזרם האדיר שפרץ ביניהם גרם לה להשפיל את עיניה
לאדמה הטחובה ומבטה נתקע בנעליה. אחרי שעזבה הוא כבר לא חשב על
הבית. לנגד עיניו עמדו רק העיינים החומות הגדולות שלה לכאילו
קראו לו לטבוע בהן.
היא לא היתה מוכנה לפרפרים בבטן שהמחשבה עליו הציתה בה. כשאמא
שאלה למה היא מחייכת מעל לשיעורים במתמטיקה היא לא ענתה וניסתה
להתנער מהחמימות שהתפשטה על לחייה. אם לומר בכנות, היא קצת
נבהלה. מאיפה הפרפרים האלה באו בכלל? למה היא מרגישה כלכך טוב
למרות שהיא יודעת שהיא על סף חטא?
ביום שישי בבוקר הוא ראה אותה שוב, באוטובוס הפעם. כשחלף על
פני המקום בו ישבה היא הרכינה ראש והסתירה לחיים סמוקות וחיוך.
ליבו הלם כמטורף כשראה שהיא זיהתה אותו. הוא ידע שלא יוכל לדבר
איתה בזמן שחברותיה יושבות סביבה. זה לא מנע ממנו לבלות את
הנסיעה במחשבות כיצד יוכל לדבר איתה. לשאול אותה לשמה.
רק כשראתה אותו הבניה פתאום כמה היא רצתה לראות אותו שוב. היא
קיוותה שהחיוך הקטן הזה שהיא לא הצליחה לכבוש לא הסגיר אותה.
היא ניסתה להתנהג כרגיל ולפטפט עם חברותיה כמו לפני רגע, למרות
ששום דבר לא היה כרגיל. היא הייתה חייבת לעשות משהו. לא ממש
היה ברור לה למה היא אמרו לחברותיה להתקדם, למה היא נעמדה
מאחוריו. מצד אחד לא היה לה מושג מה לומר לו, אבל מצד שני גם
לא היה לה ממש אכפת.
כולם ירדו מהאוטובוס והוא ירד להוציא את התיק מתא המטען.
כשהסתובב הוא ראה אותה עומדת במעיל שחור, בכפפות שחורות, בחיוך
לבן.
"אתה החייל מיום שלישי, כשבאנו לבקר אתכם בשמירה, נכון?"
"כן, ואת הבחורה הכי יפה שריתי אי פעם."
"תודה," היא אמרה בשקט, נבוכה. " רק רציתי לוודא שאני זוכרת
נכון." היא הסתובבה ורצה לכיוון התחנה.
כל הנסיעה לתל אביב עברה עליו במין "היי" רק בגלל שהיא דיברה
איתו. לראשונה בכל תקופת השירות הצבאי שלו הוא רצה לחזור לבסיס
ביום ראשון. הוא נתן למשפחתו ולחברים לתהות על החיוך שסירב
לעזוב את שפתיו.
צהרים של יום ראשון, תחנה מרכזית בירושלים. מאות חיילים
שמעבירים חוויות על השבת שהייתה. רק חייל אחד מתסכל סביבו
מהורהר ועוצר את מבטו על כל בחורה דתיה עם שיער בלונדיני כהה
ומה שהיה נדמה לו עיניים של מלאך. עד שלבסוף היא הופיעה, רעננה
כמו ניצן ירוק אחרי הגשם הראשון. היא ראתה אותו מרחוק ונרתעה.
החשש לדבר איתו ליד החברים שלו גרם לה לעשות כמה צעדים אחורה.
כל אותה עת הוא לא התיק את מבטו ממנה. מילים היו מיותרות,
המבטים אמרו הכל והמתח גאה.
ברגע שהיא אתה אותו היא ידעה שכל השבת היא שיקרה לעצמה. היא כל
כך רצתה לראות אותו. אלוהים, הוא נראה כל כך טוב במדים. למרות
זאת היא לא יכלה לדבר איתו.
היא הסתובבה לכיוון ההפוך ממנו והוא הלך אחריה. הוא נגע במעיל
שלה והיא פנתה אליו, הביטה בו ואמרה בשקט:
"אני מפחדת."
"למה? אני לא אפגע בך, אני מבטיח."
"אסור לי להרגיש את מה השבטן שלי מרגישה עכשיו! זה לא בסדר."
"רגע, זה אומר שגם לי אסור? אני אהפוך את זה לבסדר."
היא חייכה. "אנחנו משני עולמות שונים. זה לא סרט קולנוע שהכל
נגמר בסוף טוב, או לפחות יפה. אנחנו אפילו לא יכולים לדבר ככה,
כמו שאנחנו עכשיו."
"אני אעשה הכל כדי להוכיח לך שאת טועה. רק תגידי לי איך קוראים
לך, שאני אדע על מי אני חולם."
"קוראים לי אביה וזה כל מה שאתה הולך לדעת עלי." היא הסתכלה
סביבה בעצבנות. "אני הולכת לאוטובוס ובבקשה אל תעשה לי
בעיות."
"תפגשי אותי הערב בשמונה מאחורי המגרש בישוב," הוא קרא אחריה.
"אני אחכה לך כמה שצריך, אביה."
הוא הגיע ברבע לשמונה. הוא ראה מללית מולו ולא התקרב. הוא
המתין עשרים דקות בערך עד שהיא אזרה אומץ לגשת אליו, עשרים
דקות ארוכות מדי.
היא ראתה אותו וכל כך רצתה לברוח. היא כל כך רצתה למחוק את
ההתרגשות שגברה בכל פעימה של הלב. לא רצתה שיגש אליה. חשבה
שתוכל לגשת ולהגיד שהכל היה טעות, לא ידעה מה הכח שגרם לה
להתיישב ולשקוע איתו בשיחה. הם דיברו עד חצות. הוא לא קרא לה
בשמה, לא היה צורך בשמות. הוא הרגיש שהכיר אותה הרבה לפני
שנפגשו.
אחרי שתיקה קצרה היא הרימה אליו מבט עצוב ואמרה לו שהיתה רוצה
לראות אותו שוב אבל היא לא יכולה. באותו רגע, בו זמנית, הוא
התאהב בה והלב שלו נצבט.
הוא אמר לה שלא יוותר. רגע לפני שפנו כל אחד לדרכו הוא הושיט
לה פיסת נייר מקומטת עליה שרבט את מספר הפלאפון שלו. הוא אמר
שיחכה לצלצול ממנה בין אם יגיע עוד שבוע, חודש או שנה. שפתיה
אמרו שלא תתקשר, עיניה אמרו לו אחרת. הם נפרדו בלי שום מגע
גופני, אפילו לא חיבוק. זה לא הפריע לרגש שלו לחבק את הרגש
שלה.
היא אמרה לעצמה שוב ושוב שלא תתקשר אליו, אך למרות זאת היא לא
היתה מסוגלת לזרוק את פיסת הנייר הקרועה, עם הכתב הגדול ולא
מסודר שלו. כמה שיות היא בהתה בכתב ידו שרשם את המספר בקו לא
ישר וצייר מן סמייליעקום ומצחיק? כמה פעמים היא דמיינה מה
יאמרו זה לזו אם היא תתקשר? כמה פעמים תיארה את הסיוט שחייה
יהפכו להיות אם הוריה יגלו על קיומו של הזר הזה בחייה?
היא נשברה כעבור שבועיים. היא התקשרה וביקשה לראות אותו. כל
האהבות ושברונות הלב שהיו אי פעם נראו לו בטלים וחסרי חשיבות
באותו רגע.
העונות חלפו בזמן שהם היו נפגשים מאחורי המגרש בישוב. לא
הפריעו להם הקור בחוף או החום בקיץ. הוא סיפר לה על החיים בתל
אביב, על המשפחה שלו, המסיבות, החברים. היא סיפרה לו על הדת,
האמונה באלוהים, החיים במסגרת דתית ועל הפחד העצום שלה שעצם
קיומו יתגלה להוריה.
הוא היה סוגר שבתות בבסיס רק כדי לראות אותה הולכת עם המשפחה
לבית הכנסת. הוא לא סיפר עליה לאף אחד כמעט, לא רצה לחלוק אותה
ואת האהבה שלהם עם איש.
ערב אחד היא הגיעה לפגוש אותו. הליכתה היתה שונה ושיערה הסתור
כיסה את פניה. כשהתיישבה לידו היא לא הישירה מבט.
"כפיר, הגעתי רק כדי להגיד לך שאני לא רוצה לראות אותך יותר.
אני אלך מפה ואמחק את המספר שלך ואני רוצה שתעשה את אותו
הדבר." היא דיברה בקול רועד. "אני לא אוהבת אותך ואתה מזיק
לחיים שלי."
הוא לא אמר דבר, רק הרים את פניה והסיט את שערה. היא לה פנס
בעין וחבורה גדולה על הלחי והשפתיים. בעורפה היה קצה סימן של
הצלפת חגורה.
"ההורים שלך גילו עלי? הם עשו לך את זה?" שאל, למרות שהתשובה
היתה ברורה. "אביה, תעשי לי טובה ואל תשקרי לי, את באמת לא
אוהבת אותי יותר?"
היא הרימה את עיניה לפגוש את שלו וזה הספיק. היא לא היתה צריכה
לומר דבר כדי שיחבק אותה וילחש: "אם ככה אז בואי נלחם. מה
שאנחנו מרגישים שווה את זה. לא יקרה לנו דבר כל כך מדהים שוב.
אני לא מוכן לוותר עליך כל כך מהר, ילדה."
אניה לא התנגדה לחיבוק שלו. היא נשענה על החזה שלו ולרגע אחד
ארוך הרגישה שהיא בטוחה, שהבחור הזה, לובש מדי הזית, יגן עליה
תמיד- למרות ובגלל כל הסיכויים. היא ניסתה להתנער מהתחושה
החמימה הזו.
"ההורים שלי שולחים אותילפנימיה בצפון. אם גם שם יגלו עליך הלך
עלי לגמרי. חוץ מזה אני לא יכולה להפנות גב להורים שלי. איך
אני אצא נגדם? הם גידלו אותי, השקיעו בי את הנשמה."
" גם אני אשקיע בך את הנשמה! תראי, אני לא מנסה להסית אותך נגד
ההורים שלך אבל אם את אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותך, לדעתי את
צריכה לעמוד על שלך."
"אתה יודע טוב מאוד כמה אני אוהבת אותך אבל ברור לי שההורים
שלי יכעסו עלי ואחותי כבר לא תראה אותי באותה צורה אם זה
יתגלה. חוץ מזה איך אני אראה אותך כשאני אהיה בפנימיה ואתה
תהיה בצבא כל הזמן?"
"אני אמצא דרכים להגיע אליך. אל תפחדי, אנחנו נעבור את זה
ביחד, אני מבטיח." נוא נתן לה נשיקה בכל מקום שכאב ושלח אחת
מיוחדת לכיוון הלב שלה.
היא עזבה ועברה לצפון. הם היו נפגשים ליד הפנימיה שלה כשהוא
היה מצליח להגיע. היא היתהאומרת להורים שהיא נשארת שבת בפנימיה
או אצל חברה והיתה נוסעת אליו לתל אביב.
נשארו לו עוד חודשיים לשירות הצבאי כשהיא סיימה את כיתה יב'.
הוא התקשר רגע לפני שהקפיצו אותו לפעולה בג'נין. שוב ביקשה
ממנו שישמור על עצמו, הפעם בשבילה. היא הבטיח שכן.
אותו הערב נשמעב דפיקה בדלת החדר. "פתוח," אביה ענתה והמשיכה
לסדר את החדר. הוריה עמדו בפתח. "הכל בסדר?" היא שאלה אחרי כמה
שניות של שתיקה.
"מה שלום כפיר?" אבא שאל.
"לא יודעת, לא דיברנו מאז ש..."
"אביה!" הוא קטע אותה. היא הבינה מהמבט הנבוך על פניו שהוא
יודע.
'זה הולך להיות כואב' היא אמרה לעצמה.
פתאום השתנה קולו כששאל: "אז את באמת אוהבת אותו?"
היא הנהנה ולא נשאר לה אומץ להסתכל לו בעיניים. היא לא היתה
בטוחה, אבל נדמה לה שבזוית עינו היא ראתה דמעה.
"מה אתם הולכים לעשות איתי עכשיו?" שאלה אביה.
"שום דבר מיוחר." אמא אמרה כמעט בחצי חיוך. "השאלה היא מה את
הולכת לעשות עכשיו."
"רגע, אני לא עוקבת..."
"אם את באמת אוהבת אותו אנחנו לא נעצור אותך."היא שתקה לרגע.
היא התיישבה על המיטה ופנתה לבעלה. "אלי, צא. לאביה ולי יש
שיחת בנות לנהל." היא קרצה לאביה קריצה לא אופיינית.
הן שוחחו כמעט שעתיים. אביה סיפרה לה הכל (כמעט) על כפיר. היא
קרנה מאושר. אמא חייכה, קמה מהמיטה ואמרה: "תתקשרי אליו, אני
מניחה שיש לך חדשות בשבילו." אביה החזירה חיוך.
כשאביה ניסתה להתקשר לכפיר הוא כבר לא היה זמין. היא השאירה לו
הודעה ארוכה ונרגשת במזכירה האלקטרונית וחתמה אותה בנשיקה.
למחרת בבוקר התפרסמה ידיעה בכל כלי התקשורת:
"אמש נהרגו שלושה חיילי צה"לבפעולת תגמול בג'נין. אחת הגופות
זוהתה ושמו של החייל הותר לפרסום- סמ"ר כפיר לביא מתל אביב.
הודעה נמסרה למשפחתו..."