זה חוזר אלי בעיקר כשאני עוצם את העיניים, או מביט בראי בבבואה
הלא מחויכת שלי. אני אומר חוזר כאילו שלפעמים זה הולך אבל זה
תמיד שם. הזיכרון הוא כמו רעש מונוטוני שמצליח להטמע בדבר הזה,
שבהעדר הגדרה אחרת אני קורא לו חיים. כבר אבדה בי התקווה לשכוח
את היום בו התכערתי.

זה היה בלבנון בתקופת המונדיאל של 98. אלוף הפיקוד הגיע יום
אחד לאשר פעולה חוצת קו אדום לצוות של הותיקה. כיבה להם את
הטלויזיה בדקה החמישים וחמש של רבע הגמר בין צרפת לאיטליה, זה
לא שהיה משחק טוב, צחי נרדם, אבל לא עושים דבר כזה. אפילו אם
אתה אלוף הפיקוד. צחי, כשהוא יהיה אלוף הפיקוד, בחיים הוא לא
יעשה דבר כזה! אלוף הפיקוד הנוכחי עושה דברים כאלו. לפני שהוא
נכנס לחדר האוכל/ התדריכים/ הטלויזיה, הוא המתין שניה במשרד
המ"פ שיפנו את האוכל יכבו את הטלויזיה ויכנסו לדריכות והקשבה
אמר מה שאמר, שאל מה ששאל, בסוף שאל אם יש למישהו שאלות. איש
לא ענה. היו עסוקים בלהביט בתקרה בחוסר סבלנות. פתאום הודיע
החמ"ל בכריזה שצרפת נצחה בפנדלים. המ"פ שלח את אבי שיזהיר את
החמ"ליסט וחצי צוות הרימו פתאום ידיים. אחד שאל מתי יוצאים
למארב. האלוף נתן שתי אופציות ואמר שהבחירה בינהן בידי המ"פ.
כולם הורידו ידיים וחישבו תאריכים עם האצבעות. רובם חייכו
מישהו הרים יד. לכל השאר ירד החיוך בבת-אחת. וגם הם הרימו
ידיים. האלוף התיר את רשות הדיבור ומישהו אמר שאם יוצאים
בתאריך הראשון זה נופל על הגמר. "זה לא מעניין אותי,
כדורגל!", צרח האלוף. "הפלוגה הזו תוציא שתי מארבי שבעים
ושתים לפני שאתם יוצאים לי לחופשה. אוטוטו נגמר הקו ועוד לא
צדתם לי אף מחבל! הגדודים תקועים על הגדר טוחנים שמונה שמונה
ואתם בוכים לי פה כמו חבורת נקבות. הפלוגה הזאת תוציא את
המארבי שבעים ושתים בתאריכים האלו! זה סופי! זה לא לשיקולכם!
המ"פ יחליט מתי אתם תצאו ומתי הצוות של אוגוסט שבע! נקודה!"
האלוף שאל אם למישהו יש עוד שאלות והמ"פ סתם למוטי את הפה
כשהוא שאל למה לא מקבלים יותר מילקי. החליפו הצדעות. האלוף עלה
למסוקו ופרח. המ"פ הרגיע את הותיקים בהבהרה שאנחנו, הצוות של
אוג' שבע, נצא למארב הקבוע שלנו בגמר. מוטי לא אמר אף מילה על
מילקי ואז נפלה פצצת מרגמה וכולם נכנסו לכוננות ספיגה.

יצאנו יום לפני המשחק. המארב כאמור תוכנן לשבעים ושתיים שעות.
באותה נקודה בה נמקנו בערך מאתיים שעות במשך החודשיים
האחרונים. הדרך כתמיד היתה קשה ומיגעת. התיקים כבדים והמורל
יותר נחות מזה של אוהדי אנגליה אחרי ששלפו אדום לבקהם. באותו
הלילה תתעלה הרוח, היא גם תקרוס לתהומות של תוגה. זה היה ליל
חורף לבנוני מעונן, כוכביו מציצים וכבים. לילה שחור וארוך. וזה
היה הלילה שבו התכערתי.

הגענו לנקודה. אבטחנו את המתחם ונשכבנו במבנה של חצי סהר, חוץ
מעמרי, שי ואופיר שאיבטחו לאחור. זיעת ההליכה הצטננה ודקרה
כמחטים אחרי עשרים דקות של שקט קיבלנו אישור להוציא מימיות ואת
השק של הצ'ופרים שהיו מעורבבים מתוק עם מלוח בלי עטיפות בתוך
שק פק"ל. אדם אמר שהוא צריך לחרבן. ויוני שהיה החובש, אבל סחב
את הצ'ופרים בהלוך ואת החרא בחזור, שאל אותו כמה שאלות בלחישה,
החליט שיש לו קילקול כיבה ודחף לו שתי טבליות אימודיום ואחרי
זה שבוע הוא לא חירבן. עברה עוד חצי שעה, התחיל נוהל שינה שבו
שני שליש מהכוח נותר ער ושליש הכח ישן. עברו שלושים וארבע דקות
נוספות. ידעתי שתוך זמן קצר תורי לישון. תקעתי את העין בכוונת
ה"אקילה" וסרקתי את האזור מסביבי. פתאום הבחנתי בשתי דמויות.
בהתחלה נראו כמו שני בולדרים אך לפתע נעו ותנועתם גילתה לי
צללי גפיים ברורים, תיקי גב ונשקים ארוכים, כנראה
קאלאצ'ניקובים והם מטפסים במעלה הואדי לעברנו. נתתי מכה למ"מ
ששכב לימיני.
"מה אתה מעיר אותי יש לי עוד שש דקות." הוא לחש.
"שני מלוכלכים שעה אחת עשרה מאתיים מטר מאתנו." השבתי בלחישה,
עיני עוד עוקבת, נחושה ומתוחה מלמצמץ אחר המחבל המוביל מבין
השניים.

העולם דרך כוונת הלילה נצבע בירוק זרחני. שני אנשים ירוקים עם
תיקים ירוקים ונשקים ירוקים הלכו שפופים מסלע ירוק אחד למשנהו.
כל הצוות כבר התעורר וכיוון את נשקיו לעבר שני חילי האויב.
עלעול הרוחות החרישי בישר לי שלא לבדי חשבתי במושגי הזדמנות,
הגשמה וסיפוק, אפילו התזמון היה מושלם, אחרי הארוע נשוב אל
מבצרנו המכורה ודאי ימתין לנו שם שולחן ה"פריסות" עמוס
בורקסים, סלטים ומילקי (אם יש) ומקום של כבוד מול מרקע
הטלויזיה ונבחרות ברזיל וצרפת וכדורגל במיטבו.

אחרי פחות מדקה כבר יכולתי לראות את העין הירוקה של המחבל
המוביל ממצמצת במרכז הצלב שלי. המתננו לפקודת אש. הזמן לא קפא
אך נדמה שעבר פריים אחרי פריים באיטיות מורטת. המחבלים הוסיפו
להתקרב, לא מודעים אלינו, לפתע נעצרו. המחבל השני אמר משהו
למחבל שלי. יכולתי לשמוע אותו. לא הבנתי אותו, אבל לשמוע
שמעתי. המחבל שלי הבין. ראיתי אותו מחייך חיוך ירוק בוהק.
הפנים המשועשעות שלו מילאו כמעט חצי מתחום הראיה הירוקה שלי.
הצלב היה במרכזם.

"אש!" צעק המ"מ. עוד בטרם סיים את הפקודה שחררתי נקירה.
ראיתי את הראש הירוק של המחבל נהדף לאחור. אפילו לא הספיק
להוריד את החיוך. הרגשתי את הפנים שלי צורבות. מהרגע ההוא ועד
ששבנו למוצב כל ארועי הלילה התבוללו לי בתודעה. כל המחשבות
שהיו לי בראש, הריח, המנגינות והרעש, התאחדו לבלילה צורמת,
לשריקה. מאוחר יותר הבנתי שזו היתה הפעם הראשונה בה יריתי ללא
אטמי אוזניים. ויריתי לא מעט בלילה ההוא, חמישים ושמונה
כדורים, שתי מחסניות מלאות. אני לא יודע למה. ידעתי שהרגתי
אותו ביריה הראשונה. אולי הרעש נוסך עליך תחושה של ביטחון.
סחיטת ההדק, המכה הקלה בכתף והרעם. אני זוכר רגע לפני שהראש
הירוק שלו צנח, פתאום, לרגע, לא חשבתי עליו כעל מחבל, היו
רסיסי עצם ורקמה מאחורי ראשו שיצרו לו מעין הילה לא סימטרית,
כמו הילה שלא שיכת לו וקיבל בירושה. כמו מדים, נשק ושנאה שיש
מי שמקבל בירושה גם אם לא תמיד הולמים את מידותיו. אחר כך
ההילה צנחה כמו שהילה של כוכבים מופיעה לרגע וקורסת במופע של
זיקוקי דינור. ורק הוא נותר שם, המום, סתם, עוד בנאדם. אחר כך
שמעתי עוד יריה ועוד אחת ושאגת הסתערות. המשכתי לירות. גם
הסתערתי. גם הייתי זה שוידא עליו הריגה. נשכבתי מאחורי סלע,
מטר וחצי מגויתו. המ"מ שאג "מצב החומר?" שאגתי חזרה שבחוליה
שלי הכל תקין. חשבתי על ה X שאסמן על הקת של הנשק, קצינה כבר
זיינתי, נשאר רק להכנס למעצר. דחפתי את העין חזרה ל"אקילה".
דמינתי שמחבל נוסף יגיח פתאום משום מקום ואני אהיה היחיד שיזהה
אותו בזמן, אציל את היום ואקבל מדליה באיזה טקס ביחידה. חשבתי
עוד כל מני מחשבות שכבר שכחתי וחלמתי עוד כל מני חלומות
סוגסטיות. הדרך למוצב היתה קלה בהרבה ומהירה. חשבתי לעצמי
שהחיוך מכאיב לי בפנים, ששרירי הפנים של חייל צעיר בלבנון לא
מורגלים לחיוך עצום כל כך.

כשהגענו למוצב כבר המתינה לנו הפריסה, הורדתי את הציוד והלכתי
לשרותים לשטוף את הידיים מהבוץ, מהשמן של הנשק, מהדם. האור
בחדר השרותים סינוור אותי. עצמתי לרגע את עיני וראיתי פרצוף
ירוק עם הילה לא סימטרית מחייך אלי חיוך של גוויה.  שמעתי את
יוני צועק, "אל תזוז אני הולך לקרא לרופא!" זה לא הסתדר לי
בראש, הקול של יוני נושא צעקה, יוני אף פעם לא צועק. תוכל
לשמוע אותו אומר: "זה לא בסמכותי. תשתה מימיה אולי זה יעזור.
טוב אז מה אתה רוצה שאני יעשה?" או לוחש במארב: "זה בטח קילקול
כיבה, קח אימודיום" כשפקחתי את העינים ראיתי אותו דוחף מישהו
בדרך החוצה. הוא אוהב בורקסים, יוני, חשבתי שהוא לחוץ על
הפריסה. הלכתי לכיור. נעמדתי המום מול הראי, הבטתי בבבואתי,
ראיתי את החיוך האחרון שלי נעלם. הפנים היו שחורות מאבק ומדם,
השפה העליונה היתה תלויה באיזה שריד של שריר לנקודה בתחתית
האף, השיניים נותרו חשופות גם אחרי שניסיתי לסגור את הפה.
איבדתי את ההכרה.

כשהתעוררתי רופא בחלוק ירוק אמר לי להרגע. אמא שלי היתה שם,
בוכה. בטח ניסה להרגיע אותה התיאש ועבר אלי. חוכמה גדולה, כמה
מורת רוח יכול להביע אדם עם תחבושת עד לגובה העיניים? הרופא
אמר שעברתי את הניתוח הראשון, הקריטי, בהצלחה. עוד כמה שבועות
הם יוכלו לפתוח בסדרה של ניתוחים פלסטיים, הוא הבטיח שבסוף אני
אצא "כמו חדש". את אמא שלי הוא לא שיכנע. היא ישבה שם כל היום
וכל הלילה ובכתה בקול חנוק. בהודעה הראשונה שקיבלה מבית החולים
נאמר לה שנפצעתי בפנים, שמצבי קל מאוד ויציב, ושהיא יכולה לבא
לבית החולים בקרית שמונה. מתוך זה היא הסיקה שירו לי בפנים
בלבנון ושאני עומד למות. מפקד היחידה הגיע לבית החולים. הוא
הסביר לאימי שאין לה מה לחשוש יותר מדי, שהרופאים אומרים שאהיה
בסדר, שבכלל לא ירו בי, שזה היה ריקושט מכדור שיריתי. סיפר לה
שאני זיהיתי את חולית האויב, שהייתי הראשון לפתוח באש, שהשמדתי
בעצמי את אחד המחבלים. שנהגתי באומץ ומקצועיות, וודאי הצלנו
חיי אדם יקרים. חתם ב"את צריכה להיות גאה גברת שלו" והלך.
מותיר אותי בפה חבוש ואת אימי בוכה.

הרופאים סידרו לי את הפנים בדיוק כמו שהם הבטיחו, אבל כשאני
עוצם את העיניים, העולם נצבע לי בירוק. אני רואה את הפרצוף
הירוק שלו מחייך את החיוך האחרון שלו. ואני חושב לעצמי שזה
אותו הכדור שהשאיר את החיוכים של שנינו תלויים לרגע באוויר ואז
רגע אחרי, מחה את שניהם לתמיד.                              
                             

ניו זילנד. 2002/3