לא יותר מעשרים וחמישה מטר הפרידו ביניהם.

מלפנים הלך לאיטו הבן כבן שלשים וחמש-ארבעים, צעדיו נוקשים,
באותה הליכה האופיינית לפגועים בנפשם. מהססת, קטועה, נוקשה.
בכל יום רואה אני אותו בלקחי את בני בן השנתיים וחצי לגן.
דרכינו נפגשות בדיוק ב- 8:05 בסמוך לשביל המוביל לתחנת
האוטובוס. לבושו מסודר , מחזיק בידיו תיק שחור ומתקדם לעבר
התחנה.

מאחוריו התקדם היום האב. מבוגר, נמוך קומה, רזה, כפוף.  מרחוק
עמדתי, ורק ממראה כפות ידיו שעשאן כמגביר קול על פיו ומתוך
התמתחות גופו כאשר נעצר מידי כמה מטרים, הבנתי שהוא קורא בשמו
של הבן.  גם אילו עמדתי קרוב יותר לא הייתי שומע את שמו של הבן
בגלל שריקת הרוח ורחש הענפים שנעו  ברוח העזה שפקדה אותנו
באמצעיתו של מאי.   בידיו החזיק האב במעיל רוח. הזדהיתי עמו.
למרות אזהרות החזאי (ואשתי), לא האמנתי שרק יומיים לאחר השרב
הכבד יכולים לבוא רוח וקור שכאלה. יצאתי ללא מעיל ורעדתי
מקור.

התבוננתי מאחור באב ובבן ההולכים לאיטם. ממקום עומדי קשה היה
להבחין ביניהם. מעבר לדמיון הביולוגי, נראה גם האב כאילו איבד
את יכולת ההליכה הטבעית.  מאמץ ההליכה נגד הרוח גורם לראשם
לשקוע בין כתפיהם ומחזק את קו מבנה גופם המרובע, הזוויתי.
ההליכה שאצל אחרים זורמת כפעולה אחת מתמשכת, כפקודה בשפת מחשב
עילית "לך!", נעשית אצלם כאילו כל פסיעה הינה תוצאה של רצון
מחודש, של החלטה.

לבסוף הצליח קולו של האב לגבור על  הרוח, והבן נעצר.  לאחר
עוד כשלש שניות של עיבוד מידע, הסתובב וראה את אביו. הוא נותר
במקומו ושפתיו ממלמלות.  משנעצר הבן,  עלה חיוך קל על שפתי
אביו והוא האט את הליכתו. נראה היה כאילו כל מטרתו היתה לתפוס
את תשומת לבו של הבן, ועכשיו משהושגה מטרה זו אין עוד סיבה
למהר.  לא שמעתי מה אמר האב, אולם ראיתי את עיניו. לא מיד מסר
את המעיל לבן. הוא שאל משהו. מענהו של הבן, שפתיו רוטטות וידיו
משתלחות בתנועות פתאומיות, נראה קטוע משהו. שוב האב אומר משהו
ועיניו אינן סרות מפניו של הבן, מלטפות.

עבורי, המתבונן,  נראתה השיחה ארוכה, אך בפועל לא ארכה ככל
הנראה יותר משניות ספורות. האב אחז במעיל בשתיקה וסייע לבנו
להכניס את ידו האחת לשרוול. את ידו השניה הכניס הבן בעצמו,
ובכמה תנועות חדות ומוגזמות של גבו וכתפיו, התיישב המעיל כראוי
על גופו.  באטיות היטיב האב את המעיל , החליק את ידיו על כתפי
הבן ואז, בעוד הבן בתנועה מתורגלת מצמיד את שני צידי המעיל זה
לזה, סגר את הרוכסן.  עוד שניות מספר עמדו שם זה מול זה
בשתיקה, ואז פנה הבן לאיטו, והמשיך לכיוון תחנת האוטובוס בלי
להביט לאחור.

האב נותר במקומו מתבונן בגבו המתרחק של בנו. ידיו השמוטות
לצידי גופו נראות עלובות ומיותרות ללא המעיל שהחזיקו אך לפני
רגע קט. אולם היה זה משהו בעיניו שלא הניח לי לגרוע עין ממנו.
מעין תערובת של אהבה, יאוש והשלמה. השקפה לאחור ללא חזון
לעתיד.  כמה שניות עמד שם, ואז פנה גם הוא לאחור. בטרם החל את
דרכו חזרה, השתהה עוד רגע כמימריה כצובר כוח לקראת המשך דרכו,
ואז החל ללכת.

שניהם דומים, הולכים בכבדות לאיטם הלכו והתרחקו האב והבן זה
מזה. הליכה של אדם הנושא משא כבד על כתפיו. זה את משא  נכותו,
וזה את משא שנותיו: המשא שהצטבר עליו עם השנים ואת משא השנים
עצמן. משא עלבון בנו.

נותרתי עומד על מקומי עד שנעלם האב מאחורי פינת הרחוב.