"בסדר, אני מבטיח"
אמר האביר שלה על הסוס הלבן.
זו הפעם הראשונה שהרגישה מספיק בטוחה בשביל להראות אחת
מיצירותיה למישהו שדעתו הייתה כה חשובה לה. היא ניגנה שיר זה
פעמים כה רבות שמרוב תרגול יכלה לנגן אותו גם מתוך שינה (או
אולי בעיקר מתוך שינה).
אף על פי שהייתה סקרנית לראות את תגובתו, הפחד שיתק אותה והיא
לא יכלה להרחיק מבטה מרחק רב מהגיטרה, ולכן המקסימום שיכלה
לראות היה האוכף שהחזיק בידו.
היא דאגה שאולי תתבלבל או גרוע מכך - תהיה גלויה מדי ברגשותיה
והאביר יימלט מהרצינות שבה הציגה את רגשותיה כלפיו.
כשניגנה ניתן היה לראות את דאגתה; ידיה החלו לכאוב מפני שהייתה
מתוחה מדי ובראשה כבר שמעה את מה שהיה אמור להתנגן בבית הבא.
מרוב מאמץ כמעט שכחה להביע את רגשותיה שהיו בעצם כל היצירה.
לאחר השיר,כשכבר אזרה אומץ להרים מבטה אליו ראתה ששום דבר לא
השתנה בתווי פניו,
שום תגובה דרמתית לא נעשתה. היא ציפתה שיגיד משהו (את הסצינה
הזאת שציירה בראשה, לא הייתה לו שום זכות להרוס)... את האמת
הפשוטה... שזה פשוט גאוני שזה הדבר הנפלא ביותר שהוא שמע אי
פעם וכמובן מוסיף שרגשותיו לא שונים משלה, ושם על הרצפה
בארמונו הם עושים אהבה (עם כל שנאתה למה שצפוי ונדוש זה הדבר
היחיד שבאמת רצתה).
אך למרות כל ציפיותיה הוא רק חייך וכשלבסוף פצה את פיו אמר
שהשיר מאוד נחמד ולאחר שתיקה קצרה שאל אם היא יכולה לתת לו את
מספר הפלאפון שלה כי ביד נמצא רק מספר הבית.
אז היא הגיעה למסקנה שכל מה שהיא יכולה לעשות זה לתת לחלומה
להתנפץ לרסיסים,
ולאחר שהאביר ירכב בחזרה לעולם האמיתי להוריד את נעליה ולהתהלך
קצת בין הריסות הפנטזיה, לתת לדם להישפך מתוך הפצעים, שיגלידו
רק לאחר שתצליח להוציא את הסכין שהאביר תקע בליבה. כל זאת
הבינה כאשר הביאה את מספר הפלאפון שלה לאביר.
כל מה שרצתה לעשות באותם רגעים היה לעלות למרפסת של ביתה
ולהקשיב לשקט.
אחד הדברים שהעריכה יותר מכל היה השקט, היא האמינה שהוא מראה
של הנשמה, הוא נותן לך לסבול בתוך עצמך למשך כמה זמן שאתה
רוצה, כך הוא יכול לגרום לך לעשות כל דבר, הוא יכול להרוס
ולקרוע אותך מבפנים, בדיוק כמו שהוא יכול לתת לקרעים האלה
(שחיכו זמן רב מדי) לפרוח.
והשקט שלה היה בדיוק כמו המוזיקה שלה...
לכן המציאה תירוץ על כך שהיא צריכה לחזור  לביתה וחשבה שכך
תפטר ממנו,
אך לרוע מזלה הוא התעקש ללוות אותה יד לדלת ביתה.
למרות כל רצונותיה לשקוע בעצמה היא לא יכלה להרשות זאת לעצמה
כאשר הוא ניסה לפתוח אמה בשיחה. הוא הרגיש נבוך מהדממה שהשתררה
ביניהם ופשוט פלט משהו:
"נכון... סיפרת לי שנישקת בת... אז את חושבת שהיית מנשקת אותי
אם הייתי בת?"
משאלה זו לא הצליחה להתעלם ואמרה את מה שעלה בדעתה:
"מה גורם לך לחשוב שאלוהים היה מרשה לך להפוך ליצור המדהים
שנקרא אישה?!"
הוא לא יכול היה להגיב בצורה אחרת חוץ מלצחוק, והוא המשיך
לעשות זאת גם כאשר לא יכל יותר וגם כאשר כאבה לו הבטן.
היא רק הסתכלה עליו. היא אהבה איך שנוצרות לו גומות חן כשהוא
חייך או צחק וזה גרם לה לחייך.