אין כמו רחמים עצמיים. אנשים אולי לא מעריכים אותם נכונה,
חושבים עליהם במובן שלילי.
"אל תרחם על עצמך...", "רחמים עצמיים לא יביאו אותך לשום
מקום".
אבל מה אנשים יודעים?
אנשים אומרים הרבה דברים כדי לנסות לגרום לעצמם להרגיש יותר
טוב. להרגיש שיש תקווה.
אבל בסופו של דבר כשהכל נגמר- הדבר האחרון שנשאר- הוא רחמים
עצמיים.
כל אדם מגיע לשלב הזה בחייו בסופו של דבר. השלב שהוא מרגיש שכל
העולם נגדו, שהיקום התאחד כדי לגרום לו לסבול. והשמיים נראים
קצת יותר אפורים, ושירת הציפורים נשמעת יותר כמו קינה.
הרבה שאלות עולות- "למה אני?" "מה אני עשיתי?" "האם יש לצפות
למחר...?"
ואז הם באים... מזדחלים לקראתך, משתחלים לתוך גופך מוחך נשמתך,
ממלאים אותך.
אתה מרגיש בבטן מן כאב מתוק  שלא מרפה ממך. סבל מענג שאתה לא
יכול להסביר לתאר להפסיק- אך גם לא מעוניין בכך. אתה מוצא את
עצמך תוהה בשאלת הקיום ונהנה מכך.

כמו כל הייסורים הנעלים ביותר גם שלי מקורם בבחורה.
הכרנו דרך חבר של חבר שיש לו חברה שיש לה חברה. כל המעגל
החברתי הנ"ל התייצב במפגש בבאולינג בליל שישי אחד גורלי קר
וואפלולי. ממבט ראשון היא נראתה ככל שאר הילדות- חמודה, יפה,
חייכנית. שיחקנו איזה שני משחקים ואז הלכנו לאכול.
לאט לאט ,כשהערב נהפך ללילה והלילה נהפך ללפנות בוקר, התחלתי
לשים לב לאותה עלמת חמד.
כל הזמן מחייכת מאושרת, משרה מן אוירה של אופטימיות נצחית.
ככל שהזמן זז מצאתי את עצמי נמשך אליה, מהופנט על ידי  חיוכה
הכובש, מתקשה לנשום רק בגלל מבט סתמי לכיווני.
עברו שבועיים, געגועים עזים הציתו את גופי. במוחי רצו אלפי
תכנונים.
מה אני אעשה כשאני אראה אותה? מה אני אומר לה? איך אני אתקרב
אליה?
לצערי הרב היה לי הרבה זמן לחשוב על השאלות האלו מכיוון שעברו
עוד שבועיים עד שראיתי אותה.
הייתה מסיבה, כמה חבר'ה, כולם מתנחלים אצל קורבן. אירוע שכיח
לגמרי אלא שהפעם...היא הייתה שם.
חשבתי שהיא כבר שכחה ממני, אם היא בכלל חשבה עלי...
קצת מוזיקה, קצת ריקודים, סרט, פיצה. אנשים התחילו לעזוב.
נשארנו רק איזה שבעה אנשים.
הם התחילו לראות סרט - "The Rocky Horror Picture Show" .
סרט שנחשב לטעם נרכש בלשון המעטה...  היא לא ממש הייתה מעונינת
והלכה לאחד החדרים לשחק קצת במחשב ולשמוע מוזיקה.
זו הייתה ההזדמנות שלי, אמרתי שאני הולך לשירותים והלכתי אליה.
היא לא שמה לב שנכנסתי והמשיכה להסתכל על קליפים במחשב. במשך
איזה 2 דקות פשוט עמדתי שם והסתכלתי עליה.
אתם מכירים את הביטוי- "שתי הדקות הארוכות ביותר בחיי"- אז הוא
ממש לא מתאים פה.
בשבילי הן היו כמו 2 שניות, לא מספיק זמן אפילו כדי להעריך
שבריר מהמהות שלה.
היא הסתובבה, ראתה אותי, קפצה קלות. התחלנו לדבר...
דיברנו במשך שעתיים וחצי בערך- דיברנו על כלום, דיברנו על הכל.
דיברנו עד שלא רצינו עוד לומר...
שכבנו שם על המיטה והסתכלנו אחד על השניה. מסתכלים, נושמים
בכבדות, מלטפים...
התקרבתי עליה והתחלתי לנשק את הראש שלה. בתחילה בשערה ואז
במצחה באפה...
נשיקות קטנות ורכות עד שהגעתי לשפתיה.
אני לא יודע כמה זמן התנשקנו, לא יכלנו להפסיק. שפתי בשפתיה,
לשוני בלשונה, לבי בליבה.
מהערב הזה הזמן טס, החיים עברו בהילוך מהיר. הנשיקות הראשונות,
הדייט הראשון, הערב שבו היא הסכימה להיות חברה שלי. מזמוזים,
נשיקות, חיבוקים...אהבה.

אהבה היא דבר יחסי, יש אהבה לדבר דומם, יש אהבה לבעלי חיים, יש
אהבה לידידים, יש אהבה למשפחה. ומצד שני יש אהבה שרוב האנשים
מייחלים אליה, אהבה רומנטית עילאית נצחית.
כל אחד ואחד מסוגיה השונים של אהבה מסתכם בדבר אחד בלבד-
תלות.
ככל שאתה אוהב משהו/מישהו כך התלות בו גוברת, כך היא יותר
מסוכנת, יותר פוגעת.
וכמובן שהתלות הגדולה ביותר, המסוכנת והפוגעת ביותר, היא אותה
אהבה רומנטית מיוחלת.

אני אהבתי אותה והיא אהבה אותי (או לפחות כך חשבתי), סמכתי
עליה עם הדבר הפגיע מכל שהיה ברשותי- נפשי. התמסרתי אליה
לגמרי, בלי משחקים, בלי מעצורים, רק אני.
כל רגע פנוי ולא פנוי שהיה לי הקדשתי לה. אם זה בפגישות מלאות
תשוקה או במחשבות מלאות רומנטיקה.

הזמן עבר, הזמן תמיד עובר, הוא לא מתחשב בעוברי אורח תמימים.
לפעמים הוא הולך לאט ומתפעל מהנוף, ולפעמים, דווקא כשאתה צריך
אותו, הוא בדיוק בודק את המכונית מרוץ החדשה שלו.
העניינים התחילו להשתנות, היא התחילה להשתנות. או יותר נכון-
היחס שלה- אלי.
בהתחלה זה היה דברים קטנים ,לא חשובים במיוחד, כמעט לא נראים.

היא התחילה לצאת עם חברות שלה בימי שישי במקום לפגוש אותי.
פתאום היא הייתה מאוד עסוקה- עם האירובי, עם האחים, עם החברות,
עם העבודה. כל דבר שלא כלל אותי. לא שמתי לב כל כך. שבתי שהיא
אדם עסוק, היא הייתה מאוד משכנעת, אבל זה בהחלט התחיל להטריד
אותי.
מהר מאוד המצב התחיל להתדרדר. פתאום כשאנחנו ביחד "לבד" היא לא
ממש במצב רוח...
פתאום היא לא רוצה שנתנשק בציבור כדי שלא יראו אותנו (לא רוצה
"לתת הצגות").
והמצב נעשה כבר קטסטרופלי ,כשמתי שנישקתי אותה היא כבר לא
החזירה לי נשיקה, פשוט עמדה שם כמו פסל מחכה שאני אעזוב אותה.

אני לא עד כדי כך חסר מושג, הבנתי שזה הולך להיגמר...אבל  לא
ידעתי למה וזה שיגע אותי.
זה כל מה שיכלתי לחשוב עליו, בבית ספר, בבית, בחלומות.
היא תמיד הייתה אדם די סגור, לא דיברה על הבעיות שלה עם אף אחד
חוץ מהחברה הכי טובה שלה.
לא יכלתי להביא את עצמי לשאול אותה מה קרה...ניסיתי להכחיש
ולתרץ לעצמי שזה שום דבר ואם אני אשאל אותה אני סתם אפגע בה או
משהו. נתתי לזמן לעבור בתקווה שהמצב ישתנה. אבל, כאילו בכוונה,
הזמן עצר להריח את הפרחים ואנחנו רק התרחקנו.

יום אחד היא שלחה לי הודעה- "אני צריכה לדבר איתך על משהו". אף
פעם לא סימן טוב.
במיוחד אם חברה שלך אף פעם לא אמרה לך משהו דומה אי פעם. אבל
עדיין סירבתי להאמין שזה נגמר.
נפגשנו והיא אפילו לא חיבקה אותי או משהו כשראיתי אותה.
התיישבנו ודיברנו, היה לה קשה להוציא את זה, לא רצתה לפגוע בי-
חמודה עד הסוף...
לא לחצתי יותר מדי על הסיבה, לא רציתי להקשות עליה, אבל זה
המשיך לאכול אותי...

הימים עברו, בהתחלה הייתי בסדר, התנהגתי כאילו כלום לא קרה.
כאילו אני בסדר, אפילו יותר מדי בסדר. אבל אז החלו הגעגועים-
געגועים אליה, געגועים לאדם שהייתי איתה, געגועים לקרבה-
לאינטימיות. התחלתי לסבול, בפנים, במקום בלתי נראה לעולם
החיצוני- המקום שבו הסבל מורגש ביותר.
התחלתי לשאול את עצמי- "מה עשיתי?" "למה זה קרה דווקא לי?" "
למה יש לי להתעורר מחר?"
הם הזדחלו לקראתי, השתחלו לתוך גופי מוחי נשמתי, מילאו אותי.
הרגשתי בבטן מן כאב מתוק שלא הרפה ממני. סבל מענג שלא יכלתי
להסביר לתאר להפסיק- אבל גם לא רציתי בכך. מצאתי את עצמי תוהה
בשאלת הקיום ונהנה מכך...

אין כמו רחמים עצמיים.