אני לא יכול לזוז.  כאילו קפאתי במקומי.
כולם עומדים מסביבי, מסתכלים עליי ואני - כלום.
פאדיחות קצת, מצד אחד, אני כמו איזה זקן.
אני שומע אותם בקושי: מישהו מדבר עלי, וקולו די עמום.
אני לא מצליח להבין,מה הוא אומר. מסקרן אותי לדעת, מה קורה שם
למעלה.  
אני לא מרגיש את היידים שלי בכלל, חוץ מהמפרקים שקצת נוגעים
בעץ החלק.
חם פה לאללה! זה אחד הדברים שאנשים לא חושבים עליהם כשמנסים
לדמיין את הסיטואציה, אבל אין טעם להסביר לנגר שכדאי לעשות
חורים או חריצים בארונות - הרי אף אחד לא מצפה מאיתנו שנתלונן
על כזה דבר. שבכלל נדבר או נזוז.
עכשיו מישהו שר. מישהי בוכה.
אף פעם לא הקדשתי תשומת לב מיוחדת לקול בכי אנושי. קודם, בכלל
לא חשבתי שקיים הבדל גדול בין קולות הבכי של אנשים. זה נורא
מוזר, אם חושבים על זה, משום שהבכי והצחוק הם זהים - קולות
שהאדם מוציא מפיו (ממש כמו דיבור) - ומשום-מה, לאנשים קל לזהות
אדם על פי צחוקו ובכלל, לשים לב להבדלים בין צחוק של אדם
למשנהו.
אף אחד לא חושב על לנסות לזהות מישהו על פי הבכי שלו.
 
מה זה? מישהו השתטח שם לפי החבטה הזו! אני תוהה אם שווה לי
לדאוג לו או לא.  הרי זה לא ייתן לי כלום.
אם אני כבר פה, שוכב ככה כמו פינוקיו, זה יהיה סתם טיפשי ומאמץ
מצידי לדאוג. מה-גם שאני לא יודע מי זה.
ממש משעמם פה. כשהייתי למעלה בפעם האחרונה, זו הייתה חוויה
זוועתית, אבל מלאת חיים לפחות! הרגשתי חום, פחד. צרב לי בפה
משהו מטורף (ונעלם לי כל הרוק), אבל לפחות היה משהו!
פה אין כלום. רק מאסות של עפר ואבנים ומחנק משתק. חבל שאין עוד
תקופת חיים, או אפילו גלגול נשמות. אם היה משהו כזה, הייתי
מכריח את כל האנושות לשרוף במקום לקבור. קצת התחשבות, בכל זאת!
אם אנשים היו יודעים, כמה נורא זה לשכב ככה בארון, הם לא היו
מייצרים אותם יותר.
איזו אנושות מטומטמת. נורא קל לבכות בימי-זיכרון, לשיר שירים
כמו "שיר לשלום" ולדבר על הסכמים ולגנות פיגועים, וכל הטקסיות
הפורמלית הזו. מאוד מובן לי עכשיו, שאנשים ינידו ראש, יבכו
ואפילו יתאבלו כי הם לא יודעים איך זה באמת. הם לא יודעים איך
זה בצד השני, כשבאמת אי אפשר לעשות שום דבר: לא לדבר, לא ללכת,
לא לרעוד, לא למעוך יתושים בקיץ.
אני עוד זוכר מה זה, ואני מתגעגע לזה כי חוץ מלשכב ולהתנוון פה
כמו כל החבר'ה שנמצאים כאן לידי, איני מסוגל לעשות כלום. שום
דבר.
אם החיים היו יודעים איך זה באמת 'למות בקבר' הם היו מנסים
למנוע את כל קיצורי החיים האלה, הרציחות הזדוניות.
אוף, זה כזה בזבוז זמן!
הם מטומטמים, כולם. גם החיים וגם אנחנו.    
אני טרי פה למטה, ואני עדיין מודע למה שאני מדבר.
קיבינימאט!  בשבוע שעבר עוד הייתי בסרט עם שירה. אם הייתי פחות
"מחוק" עכשיו הייתי בוכה קצת, למרות שזה פאתטי להחריד, לבכות
על עצמך.
עכשיו גם היא בוכה.
היי, איפה כולם??  הי!
יש שקט עכשיו. גם למעלה. היא כבר הפסיקה לבכות?
לא, היא עדיין שם. לבד, כנראה. בכייה נשמע קרוב מאוד אליי,
ועמום, כאילו היא בוכה לתוך מקרופון עבש משנות ה-30', שאיכשהוא
עדיין פועל.
אני שומע את היבבות. אני מקשיב טוב-טוב, כי עוד מעט גם זה לא
יהיה לי, ומשהו כבר מתחיל לכרסם לי את הרגל (לעזאזל, איזה מן
חרק מסוגל לעבור עם השיניים שלו את העץ?).
איני רואה כלום, הדבר הזה בולס לי את האגודל (והוא מורעב,
היצור!), עוד מעט אני נמס פה כולי ונמאס לי כבר לדבר אל עצמי
מחוסר-תקשורת עם גוויות אחרות פה - ומשוררים עושים מהתופעה הזו
משהו לירי ויפהפה כשהם רוצים. איפה הצדק, אלוהים, איפה?
- 'אל תדאג כל כך... כולנו עברנו את ההיסטריה הראשונית הזו לבד
בהתחלה, כל אחד ואחת מאיתנו, לחוד.
''לאחרונה החלטנו, כל החלקה הזו, לנסות להרגיע את החדשים',
הדהד לעברי קול עייף של גבר - וקפאתי.
הריח של העץ הטריף אותי פתאום, וכל גופי רפה עוד יותר, נמס לאט
בתוך התיבה הצרה והאטומה.

היא בכתה.  הוא לא ראה אותה בוכה אף פעם, וזה הבהיל אותו
פתאום.
לפתע מצא את עצמו כורך את זרועותיו סביב כתפיה, נותן להן לרטוט
קרוב אליו.
כך הרגיש הרבה יותר טוב, כשראשה נשען עליו בהכרת-תודה.
''די, די', רצה לומר לה בקול הכי אמיץ שלו - והבין שאין טעם.
יותר טוב שתבכה, שתוציא. שתתאבל כמו שצריך.
גם הוא התאווה לבכות קצת, להשתחרר, אבל הוא גבר ולרגשות
האמיתיים שבו אסור להיחשף.
לפתע חש את זרועותיה נכרכות סביבו, אצבעותיה לופתות את כתפיו,
והוא זנח את עניין האגו לכמה דקות.
הם עמדו כך, חבוקים בסלון הגדול והחדש, שהיה גדוש באנשים. ממש
כמו שרואים בסרטים תמיד.
היה רעש. המון רעש. כולם דיברו ונכנסו אחד לדברי השני.
היא שמעה את קרקושי המזלגות והכפיות על הצלחות, את אמה מנחמת
ומתייפחת.
היא עצמה כבר הפסיקה לבכות ונרגעה כמעט לגמרי, אבל המגע המגושם
והקצת-רועד של אצבעותיו כישף אותה.
זה הרגיש נעים, כמעט ממכר - חשבה בהתייסרות מסויימת: בכל-זאת,
זה רומי, אחיו. אחיו הקטן של יאיר, הגבר שהיה אמור להיות בעלה
מיום שישי הקרוב (היא אפילו לא הספיקה להסיר את הטבעת).   רומי
אמנם כבר בן 20, אבל עדיין יש הפרש של 7-6 שנים ביניהם.  
וזה הרגיע אותה קצת, ניחם אותה להיות קרובה כל כך לרומי ולשמוע
את לבו פועם.
- "חווה, העוגה הזו נפלאה. איך עשית אותה?"
- "כן, טוב, תקשיב שניה - אני עדיין כאן. כן, אני מאמין שייקח
לנו זמן עד שנחזור אז עשה לי טובה ותכניס את כל הפילם לארון
השחור ו..."
- "שיניתם פה אני רואה. כן, אני צריכה לבוא בנסיבות יותר
משמחות."
מה קורה פה לכולם? מה האדישות הזו?
הוא הרפה את ידיו ממנה והביט בסלון הקר: כל כך הרבה אנשים וכל
כך מעט אנושיות.
הוא לא מהמתחסדים - ממש לא. הוא רק לא מבין, איך אנשים מסוגלים
לדבר על עוגת גבינה עשרים דקות לאחר שנכחו בלוויה.
הוא לא מהמתחסדים - הוא שונא להתחסד - אבל מציק לו האושר שתוקף
אותו עכשיו על העובדה שהוא עצמו, ושירה, חיים.
- "בואי נלך מפה", פלט פתאום. הוא לא יכול היה להישאר שם אפילו
רגע נוסף.    
ידיו הזיעו וכולו היה פקעת עצבים, והעדינות הרכה בה חיבק אותה
לא התאימה לקרביות שגעשה בעורקיו למראה החיוכים המהוססים
וההמולה השקטה שנוצרה בבית.
- "בסדר", לחשה כשהיא מתגברת על בכיה.
אחרי שהצליחו לפלס דרך בין הקהל הצפוף ויצאו אל האור והחמימות
של השמש השוקעת, חילחלה בשניהם ההרגשה, שהם עושים דבר אסור.

הנה השקט הזה. עכשיו אני פוחד. עכשיו קר לי.
אני מנסה לא לחשוב על שירה, לא על אמא. לא לחשוב בכלל.
- 'אני מכיר את זה, ילד... אתה יכול לדבר איתנו מתי שרק תרצה',
קירקר לעברי אותו קול חרוך.
''כמה זמן אתה פה? מי אתה? איך אתה יכול לדבר איתי בכלל?' אני
רוצה לצאת מפה. תנו לי למות בשקט!
הוא גיחך בקול עייף: 'אתה לא יכול לצאת, ילד. איני צריך
להסביר לך, נכון?... אני נמצא פה כבר זמן רב. אני מכיר כל רגב
וגוש שיש כאן; אני יודע, שהמדינה קמה בערך שבועיים-שלושה אחרי
שקברו אותי. הייתי כל כך קרוב... כל כך קרוב!', והשקיע את עצמו
בזכרונות מתוקים של התחלה וראשוניות.  של מאמץ ומאבק על קשיי
מחיה, ואופטימיות. כל-כך הרבה אופטימיות.
אני עייף. אני שונא לרחם על עצמי, אבל הזקן הזה לא עוזר לי כמו
שהוא אולי חושב. איני מסוגל להשלים עם עובדת היותי מת ומנוטרל
כשאני שומע משפטי אמפתיה כאלה.
למה הוא היה חייב לדבר דווקא עכשיו?  הוא לא יכול היה לחכות
עוד איזה עשור, לתת לבן-אדם קצת להתאקלם?
- 'המממ... אין סיבה להתרגז, נערי. אני אך מנסה להקל עליך את
השהות כאן'.
- 'תפסיק כבר!  אתה לא קולט עדיין?  הורידו אותו היום - הוא
חדש!
תן לו קצת להירגע. לעכל', הדהד קול דקיק וצלול של ילד.
'תגיד', פנה אלי בקול עולץ מסקרנות רגעית, 'איך הגעת לכאן
אתה?'.
'בפיגוע'.
הוא שתק רגע, ואחר-כך שאל, מהסס:  'אממ... איזה פיגוע? איפה?',
וקולו רעד.
סתם פיגוע.  לא חסרים שם כאלה.
- 'אני מצטער, אחי, פשוט...'
'נו?  מה?? תגיד כבר!'
- 'פשוט.. גם אני.  ואחותי גם-כן, ועוד כמה שהיו שם
בדולפינריום.
אני מניח שהסתקרנתי'. הקול שלו שקט, חלש וחלול.
הוא כל כך צעיר, וכבר איבד את קולו..
'אני מתנצל' חשבתי בשקט.  - מוזר לי להביע גינונים פה מתחת
לאדמה.
הוא גיחך בעייפות.  הצטמררתי פתאום:  עייפות כבדה כזו לא
תיארתי לעצמי שאשמע בקול של ילד בגילו.
- 'מה מתנצל? על מה??  מה איכפת לך איך ומתי?  אני מת וזהו!'

'Oh, shut up you fossil bratt!', הדהד משהו מקצה מרוחק של
החלקה.
- 'עוד פעם האוסטרלית האמה הזו... עכשיו שעה עד שהיא תתעייף',
התעוררה מישהי ששכבה לידי.  הקול שלה מונוטוני, מצמרר, אפילו
במצב כזה.  
סטודנטית זרה היא הייתה, באוניברסיטת תל-אביב. הספיקה לסיים
שנה ראשונה ולהשקיע את כל המאמצים שלה, ולחלום על תואר ואז
לטוס הביתה, לאוסטרליה, כביולוגית לכל דבר. כך, קיוותה, היא
תצליח ללמוד על החיים ולראות אותם כמו שהם - אורגניזמים -
ואולי גם תצליח להפוך את חיי העוברים, הוולדים והבוגרים לטובים
יותר.  עוד הרבה שנות התנסות ולימוד יידרשו לה, אמנם, אבל היא
תעשה את זה.
הבעיה הייתה שיא לא שמה לב למכונית שבאה מולה ו - בעצם, מה היא
חושבת על זה כל כך הרבה?
הכל בגלל החדש הזה! אם לא הוא, אף אחד לא היה מתחיל לדבר
בכלל!
"Shut up, you all.  You're making it harder for me as it
already is".    
כולנו, כמו פועלים מתוך כישוף שהוטל עלינו, השתתקנו מיד.
אני תוהה, אם הזקן הזה חש עדיין את אהבת הארץ שהיה שרוי בה.
אני יודע שאני כבר לא.