לזה שהותיר בי סימן,

יושבת כאן, מתבוננת בפצעיי.
יושבת כאן, חושבת עלייך. עליה. עלינו.
יושבת כאן, איפה שאתה אף פעם לא היית באמת. לא כשרצית להיות
כאן, לא כשרצינו להיות. מוזר.
יש לי כל-כך הרבה מה לומר לך אבל אני מעדיפה לשתוק. ככה, במשך
שנה השתקתי את עצמי, הברחתי את האמת. ואני כבר לא בטוחה שהיא
רוצה לשוב.
זה לא שהיא הפריעה לי, ההיפך. השתוקקתי להותיר את המנעול,
המחסום שהצבתי בינינו. החומה שבניתי בכדי להסתיר אותה.
ואתה הרגשת את המחסום. שוב ושוב נפצעת מהחומה עלייה ניסית
לטפס. פשוט ידעתי שזה ייכאב לך. יותר מפצעי החומה שלי, שמיהרו
להגליד. את השברים של ליבך קשה לאסוף. וידעתי שאני אהיה זו
שאצטרך לאחות.
עדיף היה לך להישאר כך עיוור מלראות את פרצופה המכוער, היית
מסתנוור. לא רציתי לראות אותך מסתנוור, מתפרק, ואת ליבך נשבר.
אז בשלב מסויים אפילו נתתי לך ללכת. אלייה.
ואתה עוד איתה. וצוחק. זה כואב לי, זה צורב לראות אותך צוחק
איתה. כל חיוך שלך עושה לי צריבה כזאת בבטן. צלקת חדשה.
פטרייה. עוד חתך בווריד.
אל תפסיק לצחוק, אל תפסיק לפצוע.
אני מתנחמת בכך שהותרת לי אחרייך את פצעיי, שלעולם לא יירפאו.
נהנת מהכאב.


                                                           
   שלך,
                                                           
זו שלא רוצה להחלים.