הלכתי היום ברחוב וחייכתי.
אתם יודעים, לראות אותי מחייכת זה לא מחזה נדיר. הרבה אנשים
זכו להתבונן בפה הקטן שלי נפתח עם ביטחון, בלי להתבייש. רבים
חיפשו את אוסף הגומות בו אני מתהללת. יש לי מין חיוך פשוט כזה,
שמשתלט לי על כל הפנים ולפעמים גם על פנים אחרות.
אז החלטתי לפתוח עסק. להתחיל לבקש בשביל אותו פה קטן, שיניים
מבצבצות ואוסף גומות. זה נראה לי רווחי. בזמנים כמו עכשיו קשה
להשיג עבודה משתלמת ומהנה. ואני אוהבת לחייך. מה רע? לפתוח לי
בסטה ברחוב הראשי ולחייך לאנשים, במילא זה העיסוק העיקרי שלי,
לחייך. למה לא להפוך את זה למקצוע? אז הפכתי.
את הפרסום כבר היה לי, לא היה אחד בעיר שלא ראה אותי מחייכת.
בהתחלה אנשים תהו על ההחלטה המוזרה. מה אני אגיד לכם, לקח זמן
עד שכולם פתחו את הראש. היו כמה שאפילו השוו את זה לזנות.
שישוו. הרי בסוף היום כולם באו אליי למנה היומית.
והבסטה הייתה הצלחה מסחררת. אנשים הגיעו מכל קצוות הארץ לראות
את הפלא שכולם מדברים עליו, אפילו מחו"ל הגיעו כמה במיוחד
בשביל החיוך שלי.
ואז פגשתי אותו. את אלי. אלי הגיע אליי דרך חבר שלו שהיה לקוח
וותיק אצלי. בשבוע הראשון גם אלי בא אליי לצריכה חודשית. אח"כ
הגיע לעיתים תכופות יותר. והאמת שאהבתי את הביקורים שלו, אפילו
עשיתי לו הנחות של ממש. לפעמים הייתי סוגרת את הבסטה והיינו
הולכים לאיזו פינה חשוכה כדי שאף אחד לא יראה אותי מחייכת
בחינם בשבילו. אחרת הם היו כועסים, מוחים על התעריף המיוחד.
האמת, שאני יכולה להבין אותם עכשיו. אבל אז החיוך העקום של אלי
השתלט על שלי. בפעם הראשונה.
ובשלב מסויים אני ואלי כבר הפסקנו להסתתר- היינו מהלכים ברחוב
וחולקים חיוך משותף. וכפי שציפיתי, אנשים רתחו.
שמועות הופצו ופציינטים וותיקים וויתרו על התור היומי. כמעט
הרגו את אלי שלי. אפילו חבורת אנשים התקבצו מול הבסטה שלי
ברחוב הראשי להפגנה ענקית. הביאו תעמולה של ממש, ערבו את
התקשורת וזרקו לאוויר סיסמאות בסגנון "החיוך הוא של כולנו" ו-
"שוויון בין כולם". העסק כל-כך הסתבך שהוזמנתי למשפט. אז
הופעתי בבית המשפט וחייכתי. חייכתי בנדיבות, בלי להתקמצן. עם
כל הלב. הפה נמתח, כל השיניים בהקו והגומות היו עמוקות מתמיד,
ממש רקדו לי על כל הפנים. אפילו השחלתי איזה צחקוק או שניים,
ככה כבונוס. בבסטה דבר כזה היה עולה בסביבות העשר - חמש עשרה
ש"ח. אבל אלי אמר שכדאי לי לחייך בחינם והרבה כי השופט היה פעם
צרכן רציני אצלי, ממש מעריץ. אז חשבנו אולי הוא ייתן לי חנינה.
אבל במקום חנינה הואשמתי בבזיון בית המשפט והורשעתי ל- 10
שנים. כנראה שהשתדלתי יותר מדי.
אז עכשיו אני כאן, יושבת בכלא, אני כבר לא יכולה ללכת ברחוב
ולחייך. הכרתי חברים חדשים וכולם שמעו עליי, חלק גם באו לבסטה
כמה פעמים, אבל אף אחד לא היה מעוניין בחיוך שלי. בשפתיים,
בשיניים, בגומות. אלי מצא לעצמו חיוך חדש וכך גם כולם. זכרו את
אותו החיוך אבל המשיכו בחייהם. וגם אני המשכתי בחיי, המשכתי
לחייך, ועדיין ממשיכה.
לעצמי.