מוקדש ליואב זהבי ז"ל
דמיינתי לעצמי לרגע שאני כותבת לך מכתב, שמה אותו בתוך בקבוק
וזורקת למים. אף אחד לא צריך לדעת. אולי אתה, בגלגול הבא שלך,
תמצא אותו בעזרת הגורל, ותוכל להרגיש את משמעותו.
חשבתי לספר לך במכתב הזה כמה קשה זה להשאר.
כמה קשה לדמיין אותך בכל מקום, לחשוב שכל נער שני דומה לך קצת,
אולי בשיער, אולי  בפנים, אולי בכלל לא בעצם. חשבתי לכתוב כמה
קשה זה להתמודד עם היסורים, ולהרגיש את הפיספוס הגדול. לחשוב
מה היה קורה אילו, ולדעת שאולי משהו יכולתי לשנות.
חשבתי לספר על המצבים השונים שאני מדמיינת בראשי, ועל ההרגשה
שאתה עוד תחזור.
היתי מספרת לך שאני עדיין מחכה, מאז אותה פעם אחרונה שדיברנו,
ואמרתי לך "אז נדבר כבר מתישהו".
אני יכולה להרגיש שהמתישהו הזה יגיע. השאלה היא מתי?
היתי כותבת לך כמה שאני חושבת שהית בן אדם יוצא דופן, וכמה
הקשר שלנו היה מיוחד בשבילי.
אולי גם על כמה אני מצטערת שלא הינו קרובים יותר.
היתי מנסה לתאר לך את ההרגשה הזאת, של לחזור הביתה אחרי שבוע
ולשמוע רק שני מילים "יואב מת".
לשמוע אנשים בוכים סביבי ולא להרגיש כלום, פשוט כלום.
לראות את התמונות שלך בעיתון, ועדיין לא להבין.
מיום ליום זה מחלחל בי, עד היום, אבל ההבנה לא מגיעה. כנראה
שהמושג הזה "מוות" לא ניקלט אצלי.
היתי מספרת גם על ההרגשה של לבוא לבית שלך, בפעם הראשונה
בחיים, כשאתה כבר לא שם. לראות את הגיטרה האדומה שצבעת באמצע
הלילה, ואת בקבוקי הדיאט קולה מפוזרים על הריצפה.
לראות את האנשים שסיפרת לי עליהם כל כך הרבה, בוכים, ולא לראות
אותך בינהם.
היתי מספרת לך שבמחשב שלי יש תיקייה שכתוב עליה את השם שלך, שם
אני שומרת הכל, כל מה שנשאר לי. יש שם את כל השירים ששלחת לי
פעם, תמונות ישנות, כתבות על מותך.
היתי כותבת לך על ההרגשה של לספר לאמא שלך דברים עליך, משפטים
שפעם אמרת, שהיא כבר לא תדע לעולם.
אולי אילו הית קורא את זה, הית ניזכר בלילות האלה, מול המחשב
עד אור הבוקר, שלעולם כבר לא יחזרו.
עד עכשיו יש לי מן חשק כזה להכנס לאינטרנט בלילה.
אני לוחצת על הכפתור, ובזמן שהמחשב עולה אני מתחילה להבין שלא
תהיה שם, ושבעצם גם לי אין שום סיבה להיות שם.
לפעמים אני נכנסת בכל זאת, מתוך הרגל, או מתוך תקווה ניסתרת,
שאני לא ממש מודעת אליה.
היתי מספרת לך על החלומות שחלמתי עליך, שאתה חוזר לחיות, ואולי
גם על הביקור שלי בקבר שלך שהיה ריקני וחסר משמעות, כי זה לא
אתה.
הית מספרת לך שבלילה האחרון שדיברנו, כשלא הצלחתי להרדם,
וסיפרתי לך על הטיול שאנחנו הולכים לנסוע אליו בבוקר למחרת,
ואתה סיפרת לי על החברה החדשה שלך, לאורך כל השיחה היתה לי מן
הרגשה מוזרה שאני חייבת להזמין אותך לנסוע איתנו, ושבסוף לא
עשיתי את זה, לא יודעת למה, אולי כי חשבתי שאין סיכוי שתבוא.
אולי אילו היתי מתגברת על חוסר הביטחון הזה שלי, ואולי אפילו
היית בא איתנו, אז אולי...  כל מה שקרה לא היה קורה.
היתי כותבת לך כמה שורות על הרהוריי במשמעות ההופעה שלך בחיים
שלי, לזמן כה קצר, על הרושם החזק שהשארת בליבי, ועל כמה המוות
שלך שינה אותי.
על כמה הוא גרם לי לראות את הדברים אחרת, להעריך כל בן אדם,
ובצורה קצת אובססיבית לרצות לא לפספס אף אחד יותר.
היתי גם כותבת לך על אחותך הקטנה והמקסימה, שלא תזכה לראות
אותה מתבגרת, וכבר לא תזכה לגלות כמה היא חכמה ומוכשרת, כמו
שאני גיליתי.
היתי מגלגלת את המכתב הזה, ושמה אותו בתוך בקבוק.
את הבקבוק היתי לוקחת איתי לכנרת.
היית נכנסת למים העמוקים ביותר שאני יכולה, מתמודדת עם הפחד,
וזורקת שם את הבקבוק.
הוא היה יורד לקרקעית, ולא היתי רואה אותו יותר לעולם, לפחות
לא בגלגול הזה...