ידו זזה במהירות, משלימה עם העט את המהלך המתקדם, לקראת קדנצה,
סיום סחוף ומאוד מאוד סופי.
באך הבא בתור ניגש אל המקלדת, ומעליה הניח את התווים שהדיו עוד
לא יבשה בהם, והחל לנגן.
הקולות התקדמו במקביל, עד שהגיעו לקדנצה אחרונה. קדנצה עייפה,
מלכותית, קדנצה שהזכירה לי אותו כל כך.
היא הזכירה לי את איך שהוא היה עומד ברחוב, נשען על מקל ההליכה
מעץ. היא הזכירה לי את איך שהוא היה הולך לאט, בהדר, בין
מכוניות המדרכה שהיו חולפות לידו, ולפעמים אף פוגעות ועולות
עליו בזלזול, מצפצפות, כשמתוכן בוקעים צפצופים אחרים, מהירים,
חדשניים.
אב לו זה לא הפריע. על פניו היה חיוך, כשהוא היה עסוק בתכנון
עוד פרלוד לפוגה, עוג מהלך, עוד קורל. הוא נשאר איטי, בזמני
אמ.טי.וי מהירים ומתחלפים.
הקדנצה עוד הדהדה בחדר הפנימי שבו ניגן, ובחדר החיצוני מישהו
החליף תחנה ברדיו.
הוא צנח אחורה, וקול שבירה נשמע. עוד קנקן נשמט מהידיים של
החיים המודרניים, ונשבר.
השברים נוקו במהרה, אבל מה שיש בקנקן. מה שיש בו נשאר במגירה
ל100 שנה.