בכל פעם שאני מתעורר מוקדם בבוקר, אני מעיר את אריק וגורר אותו
לשחק איתי מונופול. אני ממש אוהב את המשחק הזה, וחוץ מזה אני
תמיד מנצח בו, מה שגורם לאריק לעשות מין פרצוף כזה...  כאילו
איזה בנץ צרח עליו. ברגע שהוא מודה שהוא הפסיד, הפרצוף שלו
מתעקם עוד יותר, כי הוא קולט ששוב הוא צריך להכין קפה. הוא
הולך למטבח, מדליק את הקומקום וצועק:
"בזק, כמה סוכר?"
הוא עושה את זה רק כדי לעצבן אותי. ברור לי לחלוטין שהוא בכלל
לא סנילי. הרי לפחות שלוש פעמים בשבוע הוא מכין לי קפה בלי
סוכר, ולפחות שלוש פעמים בשבוע הוא עושה את עצמו כאילו הוא לא
זוכר, במין מרמור שכזה בגלל ששוב הוא הפסיד. אני לא עונה.
"בזזזק!", הוא צועק כשהוא מתקרב אליי,  דבר שרק גורם לצעקה
העצבנית שלו להתחזק.
כן, קוראים לי בזק. כמו חברת הטלפונים, אני יודע. מן הסתם אתם
לא הראשונים ששמתם לב לזה. מה לעשות, זה השם שלי ואני לא
מתכוון לשנות אותו. התורים במשרד הפנים ארוכים מדי בשבילי.
"בלי סוכר, אריק, בלי סוכר", אני עונה לו ברוגע שרק מעצבן אותו
יותר.
הוא היה חולם שאני לא אתעורר מוקדם בבוקר ואעיר אותו לשחק
מונופול. הוא יכול להמשיך לחלום על האפשרות להמשיך לחלום ולא
לקום מהמיטה החמימה אל הקור של ההפסד. אבל לא כל חלום מתגשם,
ובשבילי זו לא זכות לתת שירות. הוא מגיש לי את הקפה. אח, איזה
שירות נפלא.

בזמן האחרון אני קצת בודד. מתחשק לי לפגוש מישהי שאוכל לצלצל
אליה מתי שיתחשק, ולא אצטרך להעיר את אריק כשאני קם מוקדם
בבוקר. האמת היא שביומיים האחרונים גם אם רציתי לא יכולתי
להעיר את אריק כי הוא נסע לשבוע בלונדון, לקור. שתבינו, לצאת
מהמיטה ב-15 מעלות של הארץ הוא לא מוכן בשום אופן, אבל בכפור
של אנגליה הוא מסתדר מצויין. הוא אפילו לא מצלצל, לא שולח
גלויה, לא מתייחס אליי בכלל. מתענג על כל רגע שמישהו אחר מכין
ומגיש לו קפה.

הבוקר שוב קמתי מוקדם, למרות שהפעם זה לא קרה מרצוני החופשי.
התעוררתי מצלצול בדלת. שלחתי את ידי אל הטלפון כמו באינסטינק.
צליל חיוג. זו כנראה הדלת, אוף, אני אצטרך לגרור את עצמי
החוצה. אצבעות רגליי הקטנטנות והקפואות חיפשו את נעלי הבית
בצורת חזרזיר מ"פו הדב". אצבעות ידיי נשלחו לעבר החלוק שעל
המתלה. התעטפתי בפריט הלבוש הצבעוני ביותר והמזעזע ביותר שסבתא
שלי, זכרונה לברכה, בחרה להשאיר לי בתור ירושה ופסעתי לעבר
הדלת.
קורי השינה שעטפו את העיניים שלי התנערו מעצמם ברגע שפתחתי את
הדלת. בהיתי בה כל כך חזק, בבחורה שעמדה מולי, היא היתה
מהפנטת. מיד מיהרתי לסגור את הפה, שחס וחלילה היא לא תריח את
הפיצה שאכלתי אתמול בלי לצחצח שיניים. היא היתה כל כך יפה
(הבחורה, אני מתכוון. גם הפיצה נראתה לא רע, אבל הבחורה יותר).
פשוט לוהטת,עם עיניים שמושכות אותך להסתכל למטה מהן.
"אריק שלח אותי להחליף אותו", היא חייכה בחיוך חושני ,"בא לך
על איזה משחק...  מונופול?"
הדרך שבה היא ביטאה את המילה מונופול היתה מגרה מעין כמוה,
השפתיים שלה מרוחות בבורדו חזק.
"אממ, בטח, את רוצה לשתות משהו קודם? קר בחוץ".
"אני חושבת שעדיף שתכין לי את הקפה אחרי שאנצח".
הופה, מישהי בטוחה מידי בעצמה. אני מבין למה.
"וגם...  לא כל כך קר לי".
ברור. את פשוט לוהטת.
ממש התקשיתי להתרכז במשחק. המחשוף שלה לא היה הוגן כלפיי, היא
היתה לבושה באדום חם ששיגע אותי לגמרי. לאט לאט היא קנתה עוד
ועוד רחובות ראשיים וערים גדולות, בנתה בתים, מלונות ורשתות.
היא גזלה ממני את המעמד של מונופול. מובס, הלכתי אל המטבח
והפעלתי את הקומקום.
"תחרות זה חשוב, בזק", אמרה לי HOT.
"צודקת." לא היה לי משהו אחר להגיד.