"תשמע, עופר" אמר בעודו נוהג. "היה יותר טוב לכולנו אם היית
מתחיל לעבוד".
"אני יודע, אבא, אני יודע..."
חיי שלי נתתי בכפותיך. זר של זיכרונות עטופים בנייר ממוחזר.
הערצתי אותך ואהבתי אותך. אמרתי לך "בוא אבא, בוא. תרקוד איתי.
תשמור עלי, תחבק אותי".
אבל כעסת עלי. אמרת שאני לא בסדר ושאני צריך לעבוד במקום
להעביר את הזמן. אמרת יותר מדי ולא עשית. ואני לא יודע לשמוע.
אני חירש ועיוור. אבל אני מרגיש.
תמיד אמרת לי למה אני לא בסדר, ואיך אני צריך להיות. איך
להתרחץ ואיך לנהוג. אך אף פעם לא הראית לי איך לעוף, איך
לחשוב. שמרת עלי מכל משמר, ושכחת לשמור עלי מפניך.
כשאתה אומר שאני לא בסדר, הכל קורס לי מבפנים. כל התקוות
החדשות שנפחת בי, כל החמימות הזאת שהצלחת כל פעם מחדש לעורר
בי. הכל שוב מתרסק ונשבר לרסיסים, טבוע בים של דמעות ותקוות
שווא.
שבור אני עומד לפניך היום, בוכה, קורע על ברכי ומתחנן שלעולם
לא תחזור להגיד לי שאתה אוהב אותי, כי נגמר לי הכוח, נגמרו לי
הדברים להגיד לך כדי שסוף סוף תבין שאני רק רוצה שתאהב אותי
באמת ולא רק תגיד את זה.