ליפול ולקום, ליפול ולקום כבובת מריונטה שיד בלתי נראית חתכה
את החוטים המקשרים אותה לחיים. והיא כבר בת 29, לא ילדה, לא
אישה, אולי חצי אישה עם שדיים והעזרים הנלווים בשעת הלידה.
לפעמים היא הברווזון המכוער, נטול כיוון, גדוש כאב ושנאה עצמית
המשבש  את מהלך החיים.
מגיל 16 חיכתה לו, לגבר של חייה. שיאמר את מילות הקסם, "אני
אוהב אותך כמו שאת" והיא תשיב, "אני אוהבת אותך גם", זה לעולם
לא קרה, בטרם הוא יגיע אל חייה, יעבור המשיח על חמורו הלבן.
גברים נכנסים ויוצאים מחייה. מינואר האחרון חוותה חמש מערכות
יחסים קצרות, שלושה גברים סילקה, שניים סילקו אותה. אך בלבה
ניצתת כל פעם תקווה,  אולי זה האחד? אולי הוא יוציא אותה מהחור
השחור אליו נפלה לפני 17 שנה? יאהב, יחבק, אמיתי וכנה, לא רודן
לא אלים, היא שונאת אלימות. אחד כזה שיחזיק  את ידה לבל תיפול,
שלא תישבר לרסיסים.
אולי היא אוגר בכלוב ששעשועו היחידי הוא אותו גלגל מסתובב? גם
הוא כמוה אינו מגיע לאף מקום, כמוה מסובב את גלגל המזל
באובססיביות רק שהיא אובססיבית בקשר לאהבה.
לפני חודשיים חשבה שהאהבה דפקה על דלת ביתה, פתחה את הדלת
והכניסה אותה פנימה, אל תוכה, אל נשמתה. פינתה לה מדף בארון,
שיהיה חמים ונעים. לא כך מקבלים אורחים?
לאחר חודש חנק עלה במעלה גרונה, ליטפה את מרפקיה הנתונים
באזיקים בעוד האהבה המדומה ישבה במרפסת ביתה ופרטה על מיתרי
הגיטרה, או מיתרי העצבים שסערו בתוכה. האהבה שמצאה התגלתה
כאישיות נטולת עבודה, בעלת חלום נשגב להצליח בזימרה, "גברותי
ורבותיי, חשבה לעצמה "הכירו את כוכב הערב...גם אם הוא נטול
כישורים לחלוטין" לאחר מספר ימים האהבה ארזה את מזוודתה נטלה
את הגיטרה והלכה. טרקה את הדלת וחשה הקלה. אפשר להבין אותה
לאחר חודש ומספר ימים עם עלוקה ממין זכר.
לאחר מכן באה הנפילה. נפילות הן דבר מוכר לה, האושר הוא רגעי,
הפחד ממנו גדול מפחד הכאב. הכאב היא יודעת יגיע, האושר יסתיים
במהרה. המחזור אחר ואיתו באו הבחילות שטיפסו מעלה, מונעות ממנה
אוכל ושתייה. בדיקת ההריון הראשונה סימנה וי בכרטיסה האישי,
היא בהריון, הדמעות מיהרו להגיב על הידיעה במחיאות כפיים
סוערות, לוחשות באוזנה "למה לא נזהרת?". הבדיקה השניה העניקה
את האישור הסופי, לפנינו הריון לא רצוי.
לאחר מס' שיחות עם מרכזית קופת חולים לאומית תפסה מונית לבני
ברק. "תגיעי עכשיו", פקדה האחות, לאחר אין ספור שאלות וניסיון
לשכנעה לשמור את התינוק "לא, לא, אל", השיבה בקול בוכה לשפופרת
הטלפון
"אני סטודנטית, אני מרוויחה 2,500 ש"ח בחודש, אני לא רוצה
תינוק". יבבה אל קול לא מוכר שניצב מעברו השני של שפופרת
הטלפון.
בבדיקת האולטרסאונד ראתה אותו, עגול וקטן מכפתור. "זה הדופק
שלו, הוא בן חמישה שבועות ושישה ימים", סימן לה הרופא. היא
החלה לבכות "אני יכולה לקבל תמונה שלו"?
מחוץ למרפאה המתין לה נהג המונית "אני לא יודעת איך להודות לך"
פנתה אליו בשעה שהידקה את חגורת הבטיחות על ביטנה השטוחה.
"שטויות, רק שהכל יעבור בשלום, אל תעשי שטיות, ראיתי מספיק
בנות שניסו להפיל באמבטיה". "בלי שטויות" הבטיחה לו, היא רק
רוצה הביתה.
למחרת בבוקר ניגשה לבדיקת דם, לאחר מכן הגיעה תורה של ועדת
ההריון בבית חולים "אסותה". "אני יכולה לבצע את ההפלה היום?"
ביקשה מהרופא ומהעובדת הסוציאלית שלצידו.
יש אלוהים, חשבה בדרך למחלקת הנשים. נתנו לה חדר, חלוק ירקרק
כזה שחשף את ישבנה. האחיות היו נחמדות, ליטפו את ידה, הביאו
כרית נוספת כשביקשה.
את חדר הניתוח לא סקרה, הרופאים והאחות שאכלסו את החדר הסתירו
את הקירות מעיניה. במרכזו ניצב כיסא בעל זרועות ארורות. "שכבי
פה" אמרו לה "תרדי עם האגן, עוד קצת... עוד קצת" מילאה את
פקודותיהם כילדה טובה "את מפחדת?" שאלה אותה האחות "לא" השיבה,
היא לא פחדה. "רק מה עם זריקת ההרדמה"?
החומר המרדים טיפס במעלה זרועה, חדר לוריד, האורות סינורו
אותה, עצמה את עיניה ונרדמה.
איך מחשבים רגע? עזבו רגע, מה עם קפיצה בזמן? עבורה הדבר דומה
לחיכוך ההוא שמשמיע קול נקישת האצבעות בשעה שהבוהן מתחככת
באצבע האמצעית של כף היד, זו שהיא אף פעם לא זוכרת את שמה.
קול נשי עורר אותה, קרא בשמה. מצאה את עצמה בחדר שהוצע לה
לראשונה בשעה שעברה את מבחן הקבלה, ואושר לה להפיל את העובר
ברחמה.  מדינת ישראל, ועדות לאישור הפלות, מצחיקים שכמותכם
חשבה לעצמה, הגוף שלה, הרחם שלה, מימון ההפלה מתבצע על ידה
והיא צריכה להופיע בפני ועדה ולהתחנן לקטוע את החיים שהתמקמו
בתוכה? האחות ניגשה אליה "את בסדר"?
"כן, זה כבר ניגמר?"
התשובה היתה חיובית, התהליך נגמר, התרחש בלעדיה, חשה כשחקן זר
שנאלץ לשבת על הספסל במשחק כדורסל. חשה כאב חודרני בבטנה
התחתונה, כאב שחותך וחודר לבשר "כאבי הבטן יעברו, הרחם שלך
מתכווץ, נתנו לך חומר משכך כאבים" היא ביקשה עוד, "קודם תאכלי
משהו", התנתה האחות את המשך הטיפול. היא בחרה בגבינת קוטג'
גבישית יתר על המידה ומעט זיתים ירוקים ומרירים. "אפשר עכשיו
משהו לבטן" ביקשה שוב, אולי משהו יותר כבד, הכי כבד שאפשר,
חשבה לעצמה, רק תעצרו את הכאב הזה, אין לי בעיה לרדת מהמסילה.

כשהאחות הגישה לה אופטלגין נוזלי בכוס פלסטיק לבנה, חשה נוזל
חמים זורם בין ירכיה, הדימום החל, חשבה לעצמה.
לאחר שהוכיחה לצוות האחיות שהיא אכלנית קטנה, ולעשות פיפי לא
שכחה שוחררה.. תוך חמש דקות הגיע הביתה, ללא התוספת שהתמקמה
בגופה במשך חמישה שבועות, רק היא, הדמעות וחשש שלעולם לא תוכל
עוד להרות.