פעם חשבתי שאני אסתדר בלעדיו, שאפילו יהיה לי יותר קל ויותר
כיף. בית ריק אתם יודעים.

אבל ביום אחד ככה סתם באמצע האוטובוס בדרך חזרה הבייתה מגיוס
של אחד הידידים, קלטתי שזהו, שאוטוטו גם הוא יתגייס.
שאני אחזור הבייתה..והוא לא יהיה שם.
שאם אני ארצה לדבר הוא לא יוכל להקשיב.
נכון, אולי אני קצת מגזימה כי בכל זאת הוא הולך לצבא ולא מת,
אבל העובדה שהוא יהיה במקום אחד ואני באחר ליותר מכמה ימים
הורגת אותי.
מנסים לנחם אותי ואומרים שהוא יבוא בשישי הביתה, אבל זה אמור
להיות הפוך, אם כבר שייצא רק בשישי ושבכל שאר הימים ישאר
איתי.
אני לא רוצה שהוא יילך.

הוא היה בדיוק ביום סיירות, התאמץ כל כך להיות ראשון בהכל.
הוא גם היה, הוא קיבל זימון למטכ"ל.
הייתי כל כך גאה, אבל גם כל כך פחדתי.
באותו רגע התחרטתי על העובדה שאנחנו כל כך מורעלים.
הייתי רוצה שהוא יהיה אחד מאלה שיחפשו כל דרך אפשרית כדי להיות
ג'ובניק מסריח בצבא ולהשאר בבית כמה שיותר.
אבל אני יודעת שאם הוא היה כזה הייתי כועסת.
אז הייתי גאה, אבל גם מאוכזבת, אבל יותר מכל פחדתי.

פתאום הכה בי הפחד שכל אמא מרגישה... לא רציתי שיקרה לו
משהו... פתאום אחי הגדול נראה לי כמו ילד.
נכון שאני רק אחותו ושחוץ מלדבר קצת מידי פעם היי ביי  מכות פה
ושם אנחנו לא הכי בקשר טוב. זה לא שאנחנו החברים הכי טובים או
משהו.
אבל פתאום חבל לי שאנחנו לא. הייתי רוצה שנהייה החברים הכי
טובים. שאני אוכל לספר לו הכל והוא לי. שאני אעזור לו עם הבנות
כי הוא קצת ביישן, ושהוא ירביץ לבנים שעושים לי רע.

פתאום הרגשתי לבד, כאילו עכשיו אני צריכה להיות האחות הגדולה
ולא רציתי. כי אני לא בנויה לזה. אני רוצה אח. אח גדול. אח
גדול ומגן ואוהב.

ליאור, אם איי פעם ייצא לך לקרוא את זה - אני רוצה שתדע
שההערכה שלי אליך עצומה ושכמוה גם האהבה שלי.
אני אוהבת אותך עד בלי סוף, אח גדול שלי!

שלך, אחותך הקטנה הדס