הוא קם בבוקר ולא מרגיש דבר, החיים נדמים ריקים ועצובים לזאב
הבודד-אדם שיש לו הכל, אבל אין לו דבר.
וכמו כל אחד אחר הוא עושה את כל הסידורים, מתקלח, אוכל, ישן,
נפגש עם חברים, מדברים על דברים, אבל הכל מסביב-שום דבר לא
באמת, זה לא משנה לזאב הבודד. לא משנה לו דבר, מה שהוא היה-
הוא תמיד נשאר.
הוא עולה על הטרקטורון (סוס מודרני) ומתניע, לא יודע לאן הוא
רוצה להגיע, אולי הוא מחפש ייעוד ומטרה, אולי הוא סתם מחפש
בחורה.
ומוצא, יותר מאחת ויותר משתיים-בחורות טיפשות תמיד נמשכות
לזאבים בודדים, כאלו שלא זורקים זין. הוא יושב מולה אבל רואה
אוויר, מבחינתו הוא גם יכל לשבת מול קיר, הוא לא שומע מה היא
אומרת והאמת היא שאין לו כוח לחשוב, הזאב הבודד הרי מעולם לא
חיפש מישהי לאהוב, כי במהות שלו-בבסיס, ולא משנה עד כמה הוא
יתנגד-הוא תמיד יישאר הזאב הבודד.
הוא חוזר אל החברים, אלו שיקבלו אותו בזרועות פתוחות, ולא בגלל
שם אוהבים אותו או משהו כזה, אלא מכורח הנסיבות (והוא יודע
זאת). הם צוחקים, מדברים אבל זה מוזר, כי איתם מרגיש הזאב
הבודד הכי לבד שאפשר, מעשנים סיגריות, שותים משקאות משכרים-ככה
זה בין חברים-הם אומרים. זה גורם לו להרגיש ריקני, אבל לפחות
הוא שוכח, שהטבע של הזאב הבודד הוא היותו בורח.
הוא נכנס הביתה שיכור, אין לו כוח להדליק את האור, מוצא את
דרכו אל החדר דרך זיג-זגים ופיתולים רבים, נכנס ערום אל תוך
המיטה כדי לחלום עוד חלומות של זאבים בודדים, איך הוא מוצא את
הדרך את האמונה והתקווה, איך בדיוק ולא בערך-נותנים לו אהבה,
והוא לוקח בשמחה, הוא לוקח, אבל בסוף הוא מהכל בורח, כי הוא
זאב בודד ואלו מעולם לא היו מסוגלים להתמודד.
הוא מתעורר שטוף זיעה, לא רוצה לבדוק אפילו מה השעה, הוא רוצה
להתקשר למישהו שתמיד ישמח לשמוע את קולו, אבל חוסך מעצמו את
הכאב שבחיפוש אדם כזה, בידיעה שלא קיים אחד כזה-בשבילו. הוא קם
והולך אל המראה, מדליק אור קטן וסוגר את התריס, מעביר יד אוהבת
בשיער ועל העור המיוזע והקר, הרי מעולם לא היה לו תסביך נחיתות
לנרקיס. זורק עליו חולצה ומכנס, ויוצא מהבית מבלי לקחת דבר-הוא
חזק, מחוספס. הוא לא פוחד משום דבר, חוץ מעצמו-אולי, אבל גם על
זה הוא לא רוצה לחשוב יותר מדי.
הוא מביט על הרחובות, הם ריקים מאדם-לפתע הוא מרגיש לגמרי לבד
בעולם. הוא מתחיל לרוץ ומעלה על פניו חיוך מאושר שסופו להתחלף
בדמעות. הוא הגיע לשדה שומם ומאכזב, ש ייצא לקרב הכי גדול שאי
פעם לחם בו עם האויב, "צא משם! אל תתחבא!" הוא צועק, אבל האויב
שלו שותק, הזאב הבודד לא נכנע-"אני יודע שזה אתה!" הוא שוב
מנסה, הוא לא ירים ידיים כ"כ מהר, הוא לא יוותר-הוא הזאב הבודד
בכבודו ובעצמו, לא פחות ולא יותר.
ובאותו שלב, בהם שמיים נכנעים לשמש והחושך נכנע לאור, החליט
הזאב הבודד לנסוג לאחור-התיישב על האדמה הרטובה, וחיבק עצמו
באהבה, אהבה שלמה. הוא התחיל לבכות וזה עשה לו כ"כ טוב, כמו
קתרזיס-היטהרות לנשמה הסובלת כשהגאולה לא נמצאת כ"כ קרוב, הוא
שוב ניסה לברוח כדי שזו תהיה הבריחה האחרונה, להתחיל את הכל
מחדש, מההתחלה. אבל הוא הפסיד, לא משנה כמה התמיד, הטבע שלו
תמיד היה חזק יותר מהרצונות.

הוא התחיל ללכת לכיוון הבית המוכר, באותה תחושה מוכרת-שום דבר.

החיים שוב נדמים ריקים ועצובים לזאב הבודד, שיש לו הכל, אבל
בעצם אין לו דבר.