אני פורצת לאולם אימונים אדומה ומתנשפת. מזל. לא איחרתי.
התלבטתי עד לרגע האחרון אם אני מגיעה לאימון או לא. ובכל זאת,
הוא יהיה שם. עד שאני יוצאת מחדר ההלבשה עם בגדי האימון הוא
בדיוק מגיע. מפזר "שלום, מה נשמע?" לכל עבר, מהכתף משתלשל לו
התיק אימונים שלו. המבטים שלנו נפגשו. אנחנו מחייכים. אנחנו
מכירים כבר שנה. הכרנו במקרה במסגרת האימונים. מעולם לא הכרזנו
על עצמנו בשמות. שנינו ילדים קטנים מידי בשביל זה. אני במהלך
השנה הזאת יצאתי עם המון זכרים מתחלפים. הוא תמיד היה ברקע.
נהנים ביחד מידי פעם. תמיד בקשר. תמיד מדברים שיחות נפש עמוקות
או סתם משתעשעים משיחה חסרת כל פואנטה או הגיון. מידי פעם כשאף
אחד מאיתנו לא היה במערכת יחסים רגשית ולשנינו היה זמן הקשר
הפך גם למיני. כנראה שאיפשהו במהלך השנה הזאת נפל לי האסימון
בקשר אליו. ואצלי, אסימון לעולם לא יפול בצורה רגועה ושקטה.
כשהאסימון נופל סוף סוף, אז הוא יהפוך את כל עולמי וכנראה גם
ינער מעט את עולמם של הסובבים אותי.
וכך, מבטינו הנפגשים העלו בי מחשבות עליו, עלי, עלינו וכמובן,
השיחה האחרונה שלנו.
לא ידעתי מה הוא חושב. לא יכולתי להביט בו. הסטתי מבט במהירות
מודה על כך שהאימון בדיוק התחיל. עלינו על המזרון ארוזים בתוך
הציוד המרופד שאמור לשמור עלינו מפני פגיעות שונות.
המאמן מביט עלינו, "קומו שניכם".
אני ממלמלת קללה חנוקה. חוק מרפי לאומנויות לחימה קובע שברגע
הכי לא מתאים שרק יול להיות, המאמן יקים אותך לעשות קרב. אסור
לי לעשות קרבות כשהמחשבות שלי נודדות. וקרב נגדו... הרי זה
בלתי אפשרי.
סיבוב ראשון. משחקים. נעים מסביב. מגששים. כמו אתמול בלילה.
זורקים משפטים ריקים מתוכן. מנסים להכניס בעיטה פה, אגרוף שם.
שום דבר רציני. כל אחד מנסה לשמור על הכוחות, אסור להתעייף
לפני הרגע המכריע. אסור לגלות את כל מה שעל הלב לפני שהשטח
מוכן.
סיבוב שני. העניינים מתחילים להתחמם. המכות מתחילות להתחזק.
אנחנו מכירים כבר את נקודות התורפה אחד של השני. מכוונים
במדויק. אני מנסה להכניס בעיטה שלא מצליחה להגיע ליעדה, הוא
מעיר משהו אכזרי מידי על הקשרים הרבים מידי שלי. אני מגיבה
בגיחוך ציני על המחסור שלו בנקבות, הוא מגיב באגרוף מהיר
לכיוון האף שלי שאני מצליחה להתחמק ממנו ברגע האחרון. אני
מרגישה מחנק של כעס ועלבון מתחיל להיווצר. אנחנו נצמדים.
מתחילים להתגושש צמוד מידי. ידיים, רגליים וקטעי משפטים
בתערובת צמודה מידי של כעס, כאב ועייפות מהכל.
סיבוב שלישי. זהו. אין לאן לברוח. הרגע המכריע הגיע כנראה.
הסיבוב מתחיל מהר וחזק. שנינו מתחילים להתעייף מהמשחק הזה. אני
יותר. אני כרגיל משחקת עם כל הלב והנשמה. חושפת את כל הרגשות
שלי מוקדם מידי, מהר מידי, ברגע הלא נכון. והוא כרגיל, קר ,
אדיש, מחושב, מעיר לי הערות בונות על התפקוד הלקוי שלי.
אידיוט. ואז זה קרה. הודעתי לו שנמאס לי מהמשחק. התעייפתי
מהכל. לא רוצה לצאת עם עוד אנשים. לא רוצה שהוא יהיה עם נקבות
אחרות. אני רוצה רק אותו. רק אותו. והקרב לא נגמר, רק אני
ויתרתי על הכל. הורדתי קצב. הורדתי הגנות. הפסקתי להתקיף. מחכה
רק לתגובה שלו. מצפה לסיום נאות של המשחק. והוא סיים את המשחק.

מצאתי את עצמי מנסה לשכנע את הריאות שלי להתנפח ולשאוף אוויר.
הדמעות גואות בי ומציפות את עיני. אין לי אוויר. כואב לי כל
הגוף. כל הבטן מכווצת מאגרוף אחד יותר מידי מהיר ויותר מידי
מדויק. לא מבינה מאיפה הגיע ה"לא" הזה. איך הצלחתי להשלות את
עצמי שהפעם אני אנצח במשחק הזה. שלשם שינוי כל מגני הספוג
וחומות האבן שמסביבי יצליחו להגן עליי מהאגרוף הבלתי נמנע הזה.