"איי! שיט! כוס של הרב- רב- רב- רבאק!"
ואז היא התחילה לבכות.
אחרי הדמעה השלישית בערך היא הצליחה להפסיק.
"אני יודעת שזה פצע קטן, את יכולה ללכת!" היא צעקה על אישה
מסכנה שרצתה לעזור לה. איזו ביצ'ית היא יכולה להיות לפעמים,
אבל לא אכפת לה. כרגע שום דבר לא אכפת לה. מה יעזור לה פלסטר
עכשיו? גם ככה הדם יפסיק לזרום עוד שניה. היא רואה שלט של
"אסור לעשן" ומוציאה סיגריה מהתיק. אחרי השליש הראשון של
הסיגריה היא מתחילה לשים לב שאנשים מסתכלים עליה.
"תסתכלו זונות, תסתכלו! אינשאללה גם אתם תחטפו מכה בברך." וזה
כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו באותו רגע.
היא כועסת. היא כועסת על האנשים שמתסתכלים, על אלה שלא מסתכלים
על אלה שמנסים לא להראות שהם מסתכלים.
איזה צביעות. אין לכם אומץ להסתכל לי בעיניים ולהגיד לי שאני
פתטית? שנמרח לי האיפור? שמול הפרצוף שלי יש שלט של "אסור
לעשן"?
"סליחה, אפשר אש?"
'תקנה מצית' היא חושבת כשהיא מציעה לו את שלה. 'סנג'ר'.
"תחייכי קצת, חמודה."
מה הוא אומר לי לחייך, ילד בן שש עשרה, מה הוא מבין בכלל?
היא מחייכת יעני חיוך ומסובבת אליו את הגב. היא רואה את הבבואה
שלה בחלון ועצמת עיניים. למה היא הייתה חייבת להסתפר? עכשיו
היא לא יכולה לאסוף את השיער והוא סתם נכנס לעיניים. מה הטעם
בכלל בלנסות לפתוח דף חדש אם כל הטעויות חוזרות על עצמן, אם
העבר לא נותן לך להניח לו?
היא מעבירה אצבע מתחת לעין. שחור. פתאום היא כל כך מודעת
לאיפור שנמרח, לחצאית שהתלכלכה בדם. לא הרבה דם, זה פצע קטן.
אבל הוא כואב. בברך זה תמיד כואב.
משתדלת להסדיר לעצמה חזות אנושית. רק חזות, לא צריך יותר מזה.
"איי!"
היא נתקעה במעקה.
ושוב הדם מתחיל לזרום. ושוב התסכול מגיע לגבהים חדשים. והדמעות
כל כך קרובות לצאת. היא מתכופפת לעצור את הדם. בערך שתיים שלוש
דקות. היא מעיפה מבט לכיוון תחנת האוטובוס וכמובן, איך לא,
האוטובוס הרגע יצא. היא מנסה לרוץ, לתפוס אותו אבל הנהג הבן
זונה מסמן לה עם הידיים "זהו, פספסת שוב! תישארי איפה שאת
ותמררי את החיים לאנשים שכבר רגילים לזה."
היא מתיישבת בתחנה הריקה ומוציאה את לוח הזמנים של האוטובוס.
יש לה שעתיים לחכות אם היא באמת רוצה לסוע מכאן. מהעיר הקדושה
מדי. העיר הזאת- אכזרים, ממכרת, אהובה מדי, קטלנית מדי.
האנטיתזה המוחלטת לאישה- ילדה שיושבת בתחנת אוטובוס ריקה עם
ברך מדממת ומצפון שלא מספיק להחלים וכבר היא עוד הפעם שיקרה,
לקחה, אמרה אמת, נתנה.