"אני יכול לספר לך איך, אבל אם תספר את זה למישהו, אז אני אהיה
מוכרח להרוג אותך."
חייכתי בהחזר מותנה, אך החיוך נמחק לי כשהבנתי שהרפליקה רצינית
לשם שינוי. "אבל זה חשוב לי לדעת. כלומר, איך זה קורה? זה פשוט
לא הגיוני."
"אנשים נוטים לייחס חשיבות גדולה מדי להגיון בהתחשב בכך שמדובר
מלתחילה במישור ייחוס שנוצר במגבלות המוח האנושי. מה לא ברור?
רוצה לדעת איך? שמירת הסוד הזה תעלה לך. הכרסום הזה, הרצון
לספר למישהו. הסקרנות הרגה את החתול, אתה יודע." הוא היה נראה
מאוד מרוצה מכל הסיטואציה.
"טוב, נו. אני מוכן." התרציתי. "אני לא אספר את זה לאף אחד."
"בטוח," אמר האיש בחלוק הלבן בספקנות ובעיניו היה ברק זר.
"אנחנו נדע אם כן. ובכן, פיתחנו טכניקה לשאוב את החיים מאנשים
אחרים."
ניסיתי לעכל את זה במשך מספר שניות. "זאת אומרת, אנשים ימותו
כי אני רוצה להאריך את תוחלת החיים שלי?"
האיש החליק אל כיסא העור המרופד שלו והתרווח בו תוך שהוא מפטיר
נחירה של בוז. "או-אה, אני מאוד אוהב את המתייפייפים האלה. ומה
אתה חושב קורה כל הזמן, אה? לא מנסים תרופות חדשות על קבוצות
מיקוד משכבות חלשות? לא בוחנים באפריקה כמה אנשים מסוגלים
לחיות עם תת-תזונה לצרכי מחקר? לא מקריבים אוכלוסיות שלמות
באזורי תעשייה כדי לבחון את התמודדות המערכות הגופניות עם
זיהומים? בשביל מה כל זה?"
ההבנה ניסתה לבצע החלפת מקל טובה עם ההכרה, אך עדיין ללא
הצלחה. "אז מה אתה אומר לי בעצם?"
האיש בחלוק הלבן פכר את אצבעותיו בזחיחות הדעת. "מה שאני אומר
ב-ע-צ-ם" חיקה אותי האיש, "זה שפיתחנו את היכולת האולטימטיבית,
דבר שכל בנאדם היה מעוניין בו. ואני לא מדבר רק על הארכת תוחלת
החיים. את זה כבר הצליחו לעשות עם הפרוייקט הזניח הזה של הגנום
האנושי. אני מדבר על חסינות. כן. אנחנו לא רק מעניקים שנים
רבות יותר, אנחנו גם מבטיחים שלא יקרו כל מיני אירועים
מפתיעים. תאונות דרכים, פסנתר שנוחת עליך משומקום, מלגזה
שטוחנת אותך כשאתה משתעשע עם מישהי בשדה ירוק על גבעה טלולה.
חיים עד הסוף, בלי שחרורים, בלי יציאות בלי שוקומוקו. מעוניין
או לא?"
"וכמה אנשים...כלומר...ימותו בשביל זה?"
"מה זה משנה לך? אני נותן לך עוד עשרים שנים של בריאות ואריכות
ימים. האנשים האלה מקבלים כסף. אנשים מוכרים כליה, נכון? אז
עכשיו הם מוכרים חיים. צריכים כסף בשביל שהילדים שלהם ילכו
לאוניברסיטה, בשביל לסגור משכנתא, לעשות טיול אחד אחרון ומפואר
לפני, אנא עארף?" הוא הרצין לפתע ולחש לי כממתיק סוד. "לאן אתה
חושב נעלמים כל שנה עשרות אלפי אנשים? בארגנטינה, בארה"ב,
במזרח הרחוק? כולם מנסים לפתח את הטכנולוגיה הזו כבר עשרות
שנים. ואנחנו הצלחנו," הוא ביצע פאוזה כדי שאתרשם מגודל המאורע
והרים את עיניו במבט חולמני, "ואנשים ייהנו מזה, האנשים
שחשובים לנו. זה עובד על שימון פרס יופי, אתה לא חושב?"
"פרס?"
"בטח. אתה מכיר הרבה אנשים בני שמונים עם מרץ כזה?"
שקלתי את הדברים באיטיות.
"תשמע," אמר האיש בפמילאריות, "יש לך סרטן, לא? כמה זמן נתנו
לך הרופאים? חודשיים? ואם תעשה ניתוח, כמה זמן הוא ייתן לך?
עוד שנתיים עד שיתגלו גרורות? ומאיפה תביא את הכסף? לא חבל על
המאמץ שלך ושל המשפחה שלך? אמרת לי קודם שאתה רוצה להיות בטקס
חתונת הזהב של ההורים בעוד שנה, נכון? לא נראה לי שיש לך הרבה
ברירה."
"אוקיי," בלעתי רוק בנקישה. "בסדר. אני מסכים. מה קורה עכשיו?"

האיש בחלוק הלבן חייך מוכנית. "תחתום פה, פה ופה." אמר בקול של
פקיד בנק, "ותצא להתאוורר קצת, יש מכונת קפה בקצה המסדרון.
תחזור בעוד רבע שעה. אנחנו נהיה מוכנים."
הסתובבתי בקומה עוד מספר דקות עם כוס הנייר המהבילה בידי
והתעכבתי בשעמום ליד עמדת הבקרה. בכוורת המסכים התבצע ניטור של
כל המעברים במתחם.
"כאן, אתה רואה?" הצביע איש הביטחון על אחד המסכים. "לכאן
מגיעים ה...תורמים."

עיניי ננעצו במסך והתרחבו כשהבחנתי בהוריי מדדים פנימה שלובי
זרועות. ביקשתי מהאחראי את ה - VTR. בכל זאת, אתם יודעים,
מזכרת אחרונה.