לרועי

אתה מתעורר בבוקר.  שוב פעם. זה כבר הפך להיות הרגל שמונע מכוח
האנרציה. לא ממש בא לך. אתה לא מרוצה מהחיים שלך ולפעמים אתה
אומר את זה. מילא. חורק שיניים. קם מהמיטה. חמש בבוקר. צריך
ללכת לעבודה. שוב. אתה מבואס לחלוטין. די. נמאס. עייף.
מצחצח שיניים. לובש מכנסיים. קונפלקס. קצת חלב. לא שותה קפה.
חולצה עניבה ז'קט. נראה מדהים, אבל אפילו אתה כבר לא שם לב
לזה. כבר שכחת כי זה בכלל לא משנה לך שאתה ממש, אבל ממש נראה
טוב. ועוד ככה, עם החליפה הזאת. זה המדים שלך. אתה לובש אותם
יום-יום אבל נראה כמו דוגמן.

לרגע מנצנץ פלאש מאתמול בלילה. לא ישנת מספיק. זיינת איזו
מישהי שהכיר לך חבר מהעבודה. חברה של חברה של חברה של חבר.
ראתה אותך באיזה פאב ונדלקה. יווניה אם זכור לך נכון. את השם
אתה לא זוכר כרגע. לא אחרי כמות האלכוהול של אתמול בלילה.
ניחא. לא היה משהו ולא יקרה עוד פעם. מה שבטוח- לא איתה. יותר
מידי אגרסיבית במיטה ומדברת המון. אבל לפחות מצצה סוף הדרך.
בשתיים בלילה העפת אותה. לקחת אותה הביתה על האופנוע אפילו
שהיה קר בחוץ. זה שווה את זה. רק לישון לבד. אתה לא אוהב כשהן
נשארות לישון. מחליף סדינים לפני שנרדם כדי שלא להריח את
שאריות הריח שלהן בלילה.

לוקח את המפתחות ויוצא מהבית. הדרך לעבודה לא ארוכה, אבל חאלס,
חמש וחצי בבוקר. מה אתה צריך את זה? בקצה השני של העולם, כבר
כמעט שנתיים. כל יום אותו הדבר. ועוד בבלגיה. כזה חור! כולם
מדברים צרפתית. כבר שנתיים אתה מנסה ללמוד ולא קולט כלום!
כלום! מנסה. חזק! עם מורה פרטית, ספרים, קלטות וידאו. כלום.

החלטת שעוד שלושה חודשים אתה חוזר לארץ. רוצה ללמוד. די.
מספיק. בשלוש שנים האחרונות גרת בשבע מדינות. אתה בורח מעצמך
ואתה יודע את זה. בורח מהזכרונות של אמא שלך.  עם אבא שלך אתה
לא ממש מתקשר. חצאי האחים שלך. את אחותך הקטנה אתה נורא אוהב
אבל היא עכשיו מתבגרת. מרחוק זה נחמד. מקרוב- מי יודע.
מהעובדה שעוד בחיים לא הצלחת להתאהב למרות שאתה משכנע את עצמך
כל הזמן שאתה כן... רק עם אח שלך, זה הביולוגי אתה מתקשר. רק
הוא מבין אותך. אתם לא מסכימים על אותם דברים וזו חצי נחמה.

אתה כל כך לבד בעולם.

מגיע לעבודה. עייף. איך לא בא לך. 11 שעות עכשיו בשעמום הזה.
לחייך לכמה  אנשים. פרצוף קשוח לכמה אחרים. אין כח. מעביר את
היום. 11 שעות שלמות. אתה לא מאמין איך אתה עושה את זה כבר
שנתיים כל יום. לפעמים בלילות. והיום שוב פעם.

נשארה עוד חצי שעה. תחזור הביתה. אתה מת מעייפות. רוצה למיטה.
נזכר שוב בזאת מאתמול בלילה. היה כבר עדיף לישון מאשר לזיין
אותה. אומר ביי לכולם. כן, נתראה מחר. נוסע הביתה. מגיע. חייב
מקלחת. אוכל משהו. אולי סרט? טוב. לובש חולצה. שם בושם. הופה,
פתאום אתה מתעורר, מרגיש קצת פחות עייף. נוסע לקולנוע. קונה
כרטיס. רואה בחורה יפה ושואל את עצמך "למה אני לא איתה?" נכנס
לאולם. האור נכבה. פרסומות. היה דווקא סרט יפה. נהנית. חבר
צילצל באמצע. מחזיר לו טלפון. כן, בא לך לצאת לשתות. יושבים
בפאב, מדברים על כלום. מה לעשות, אתה הרי כל כך סגור. שותה
המון בנסיון נואש ואחרון לברוח מהמציאות. אבל זה זמני ואתה
יודע את זה. ברגע שיפוגו ענני האלכוהול ותשתין הכל החוצה תשאר
עם כאב ראש אחד גדול והמון המון בדידות. לא מספר לחבר הזה
כלום. חוזר הביתה. יושב לבד בסלון ושומע קצת מוזיקה.
"גארביץ'". פותח עמוס עוז. סוגר אותו. קם מתפשט נכנס למיטה.

חושב... רוצה כל כך הרבה אבל לא מצליח לגרום לדברים ממש לזוז.
פאסיבי. יש לך מטרות. אתה אמביציוזי. אבל לא עושה עם זה משהו.
הכל נשאר אותו הדבר בסרט הזה שנקרא החיים שלך. אתה מרגיש
ריקנות. כלום לא מישתנה ואתה לא מרוצה. אתה עושה המון כסף
בעבודה שלך וקונה בזה בגדים ומכשירי חשמל. הולך למסעדות יקרות
ובפנים- ריק. ויד. רוצה לאהוב ולא מצליח. רוצה ללמוד ולא
מצליח. רוצה להנות ממה שאתה עושה ולא מצליח. רוצה להצליח ולא
מצליח. אתה מבין את זה כבר די הרבה זמן וזה תמיד אותו הדבר,
מאז שאתה זוכר את עצמך.

העייפות המכבידה משתלטת עליך. העיניים נעצמות מעצמן. החדר
קריר. אתה מכוסה. אתה כאן ולא כאן. עובר לעולם שליו יותר. נושם
בכבדות. פעם ראשונה במשך היום שאתה מרגיש ממש רגוע. תוך כדי,
באיזה צד מבודד וזניח של המוח אתה מבין שמחר אתה שוב צריך ללכת
לעבודה.