בהתחלה לא ידעתי מהחיים שלי. אפשר לומר שהייתי צעיר, עוד לא
היה לי מספיק נסיון, אבל זה נשמע לי סתם תירוץ. אולי פשוט
הייתי אדיוט.טיפש . אבל כל זה לא משנה שהרי בסופו של דבר
התעשתתי. תפשתי את עצמי בידיים.
עד אותו רגע של גאולה, כן אפשר לקרוא לזה גאולה , הייתי מקבל
בשמחה כל מכה יבשה , כל חתך קטן מסכין הגילוח. הייתי נהיה
מאושר אפילו מסתם נפילה כאילו אקראית במדרגות. כן אני רואה את
המבט בעינכם כרגע ,את הזלזול, את הגיחוך. את המחשבה ש- מה ,
מהשטויות האלו נהית מאושר ? נכון השטויות האלו גרמו לי לחייך
כל היום. אבל מה ידעתי ? איך יכולתי לדעת ? בחור קטן וטיפש
שחושב שהכי כיף בעולם זה לדפוק את הראש בקיר וכמובן לא קיר
גבס. קיר בטון חזק ויציב . והפעמים שמצאתי לוחות פלדה ,אלוהים
, ההרגשה הזו שזרמה לי בכל הגוף. מין רטט מדהים שהשאיר אותי
עומד כמה דקות ללא תנועה.
כמובן שזה לא ממש התחיל כך. היתה התפתחות איטית אך בטוחה. שלב
הטחת הראש בקיר היה שיאה של חקירה מאומצת בתולדות ההנאה. מדלת
שנסגרת על האצבע, בטעות כמובן שבטעות , ועד בדיקת הסימנים
שהראש שלי משאיר בזוויות שונות על הקיר. אבל כל זה היה כאמור
בעידן התמים שלי, בעידן שלפני, בעידן ההוא. היום הכל אחרת
לגמרי. אני זוכר בבירור ,בבירור, את הרגע את הרגע בו ראיתי את
האור. זה היה סתם יום של חול. זה היה בצהריים של אמצע האביב
ביום שמש נפלא כשקראתי בעיתון וראיתי כתבה על כיצד שירות
הביטחון חקר חשוד בפעולה חבלנית. כמו במיוחד בשבילי , קפצה
לעיני המילה - " טילטולים ". איזה צליל נפלא יש למילה הזו ,
אתם לא חושבים ? טיל - טול - יםםםםם...   הטעם הנפלא שסוף
המילה משרה בפה .אתם מרגישים את זה ? את ה -ממממ... המתוק
שמתגלגל בפה.
מאותו רגע כל העבר נמחה. כאילו לא היה. לא נפילות במדרגות, לא
שריטות בגילוח אפילו לא דפיקת הראש בקיר. אפילו לא פעם אחת.
מאותו רגע רק טילטולים. כל הזמן ובכל מקום. כן זה בטח אני
שראיתם מתעכב בשירותים בקולנוע ויוצא עם מבט מוזר, או בכל מקום
שרק מצאתי - הרגשת השחרור המדהימה הזו. מהרגע שהרגשתי זאת כל
ההנאות הקודמות נראו כמשחקי ילדים. הרגשתי שסוף סוף מצאתי את
הדרך. היכולת שלי לטלטל את עצמי הלכה והשתפרה. מצאתי טכניקות
חדשות ולמרות זאת הקפדתי לשמור על הפשטות המושלמת של הרעיון
הבסיסי הגאוני כל כך. אני חייב להתוודות - אפילו שלחתי כמה
הצעות משלי לשירות הביטחון בתוספת ברורה של מכתב תודה בעילום
שם.
כמובן שבסופו של דבר היתה לטילטולים השפעה פיזית עלי. התחלתי
לשכוח דברים. לא תמיד הצלחתי לבצע פעולות שרציתי. אבל מה זה
רגל שלא תמיד מתקדמת בקצב הנכון לעומת הרטט שעובר בי לאחר
הטילטול. אני לא בוכה כשהיד מתחילה לרעוד כי אני נזכר בטילטול
הקודם וכבר חושב על הטילטול הבא.
גם קשה לי לכתוב. את מה שסיפרתי פה לקח לי כמה ימים לכתוב ולאט
לאט זה נהיה יותר קשה. אבל החלטתי לכתוב כי אני עומד בפני
משהוא שאני מתכנן כבר זמן רב. אני הולך לבצע את פרוייקט חיי.
הפרוייקט הגדול - הטילטול הסופי. אז תסלחו לי בזמן שאני עוזב
אתכם .כבר ככה קשה לי לכתוב ורק תדמינו אותי בראשכם ואני מקווה
שתקחו לתשומת לבכם את מה שכתבתי ואפילו תשתמשו בזה . אני לא
רואה למה לא.