היא ידעה בוודאות שהמכתב שהיא כתבה לא ישפיע עליו, אך למרות
זאת, היא החליטה להביע את הרגשות העזים שלה פעם נוספת. אמנם,
הלב עדיין כואב וההרגשה קשה, אבל היא לא יכולה לשכוח את התקופה
שבה הם היו ביחד. היא נזכרה בחופשה האחרונה שלהם בצפון, זיכרון
יפה מלווה בכאב, כאב על כך שזה נגמר. היא הרגישה שהיא חייבת
לסיים את המכתב, להראות לו שעדיין אכפת לה, ולא משנה מה הוא
יחשוב.

היא מנסה להיזכר ביום שהם נפגשו לראשונה במשרד. היא ראתה אותו
לרגע קט במסדרון. בחור נאה חשבה לעצמה. היא קיוותה לראותו שוב.
המפגש הבא לא אחר לבוא.
"שלום, מה שלומך?" הוא בירך אותה. ברכה אשר בדרך- כלל לא
מתכוונים לה, אך היא הרגישה שהוא באמת רצה לדעת מה שלומה.
"היכן המשרד שלך?"
היא הובילה אותו למקום שבו היא עבדה. היא היתה מאושרת. היא לא
ידעה למה וגם לא היה אכפת לה.
"לא קלטתי את שמך?" הוא שאל.
"לא אמרתי לך את שמי." מחייכת באומרה זאת. "שמי ירדן. מה
שמך?"
"דניאל."
שם יפה, חשבה לעצמה. שם יפה לבחור נאה.
הם ניהלו שיחת חולין נעימה ובירכו זה את זו לשלום. הם ידעו
שיפגשו שוב.

היא לא זכרה איזה יום זה היה, למעט העובדה שזה היה יום יפה.
הוא שוב הופיע לתוך עולמה. נראה נאה ומסודר כתמיד. "שלום, מה
שלומך?" הוא בירך אותה לשלום. עדיין גורם לה להרגיש שמדובר
ביותר מסתם ברכה. היא לא ידעה למה היא הרגישה כך. אולי זה
החיוך האמיתי שעל פניו, אולי זו הדרך שבה הוא אמר זאת.
היא הרגישה מאושרת. אושר נהדר עמוק בלב.
"הבאתי לך מתנה קטנה."
זו היתה הפתעה עבורה.
היא פתחה את האריזה; זה היה מדליון לב מזהב.
"זה מדהים, תודה לך". היא חייכה.
היא רצתה לחבק אותו, להודות לו על המתנה הנפלאה, אך המשרד היה
מלא והיא התביישה להביע את הרגשות שלה בפומבי. אך למרות זאת,
זה היה רגע מאושר.
"היכן את אוכלת ארוחת צהריים?" הוא שאל אותה במסדרון.
'למה הוא מתכוון?' היא שאלה את עצמה. אין זמן להרהורים. היא
אמרה את האמת.
"אני בדרך- כלל מזמינה למשרד."
"היכן אתה אוכל?"
"אני תמיד יוצא החוצה. לפעמים לפארק. אני אוהב את השקט
והשלווה."
"האם את רוצה לאכול את ארוחת הצהריים בפארק?"
היא רצתה ללכת איתו, אך היא היתה חייבת לסיים את הפרוייקט.
"אני עמוסה בעבודה. פעם אחרת, אני מבטיחה."

האגם זהר תחת קרני השמש. האוויר היה ספוג בריח של אביב. הזמן
עמד מלכת, כאילו רק עבורם. יום נפלא, אחד מרבים שעתידים לבוא.
במסעדה, בקולנוע, בטיול, במשרד או על שפת האגם; העיקר שהם היו
ביחד.
היא קיוותה שהאושר יימשך לנצח.

בערב הם תכננו להיפגש. היא חיכתה מחוץ לביתה. שניות הפכו
לדקות, אך הוא בושש לבוא. היא רצתה להרגיש אותו; רצתה שהוא
יחבק אותה בחום ואהבה. והוא אכן הגיע, לא אכזב אותה, לא הפעם.
ליבה התמלא באושר.
היא החלה לתעב את ההיפרדות זה מזו וקיוותה שהזמן לא יחלוף
והאושר שהיא הרגישה לא יחדל.
היא חיבקה אותו בחוזקה, הרגישה את זרועותיו הגבריות. הוא נישק
אותה בתשוקה עזה. היא הרגישה סחרחורת, לא מחולשה, אלא
מהתרגשות, התרגשות מהגבר שהביא חום ואור לחייה.
הם בילו ערב רומנטי בביתה. ליל תשוקה עזה. היא כל- כך רצתה
אותו בתוכה, רגע שהיא חיכתה לו בקוצר רוח. והנה אותו רגע הגיע,
מלווה בתאווה ואהבה.

הימים עברו, אך היא לא שמעה ממנו. היא ניסתה ליצור קשר, אך ללא
הועיל. בביתו לא היה מענה. היא השאירה הודעות, הודעות לשווא.
היא הרגישה שהיא חייבת לכתוב את המכתב, היא הרגישה שהיא חייבת
לסיים אותו, להראות לו שעדיין אכפת לה.