אם את זורקת את אוסף הגוגואים הישן שלך, את זורקת חלק
מהזיכרונות שלך יחד איתו. חלק ממך, ממה שאת, מהילדות שלך.
אין יותר מה שיזכיר לך רגעים, מבטים, משחקים, החלפות, שעות של
ספירה, חברים או חברות נשכחים, ימים של קיץ, חופש גדול,
צעקותיה של אמא ("בשביל מה צריך את כל הזבל הזה?!"), ועוד
ועוד.
קופסת נעלים מאובקת שמוצאים פעם בשנה בממוצע (בד"כ לפני פסח),
נזכרים לרגע, וחוזרים לשיגרת השיכחה.
הקישקושים שעל הקופסא: תאריך ומספר הגוגואים באותו יום פלוס
כמה סימני קריאה מתלהבים. קישוטים וציורים של ילדים.
אפילו הריח הזה מהילדות נשאר בתוך הקופסא.
יש דברים שנשארים גם כעבור שנים.