אני אדם נודד, אין לי שם ולא זהות. אין ברצוני למצוא את
מקורותיי. איני חושבת שמטרת חיי צריכה להיות חיפוש אחר אנשים
שזנחו אותי. אני לא שואלת אנשים למה, אנשים לא אוהבים להסביר.
אך בכל זאת הם אוהבים לבקש מאחרים הסבר.
הדבר היחידי שנשאר איתי בנדודי הוא הדובי שלי.
אני לא ילדה קטנה, את גילי המדויק בעצמי איני יודעת, אך ע"פ
מראי, אני יכולה לנחש. מסעי התחיל מעליית גג, שם מצאתי את
עצמי. זאת הייתה ההתחלה שלי. הסתכלתי מסביבי, המקום היה אפוף
אבק מן קורות העץ הישנות. קמתי באיטיות מן רצפת העץ הבלויה
והפלתי משהו מיידי. זה היה דובי, צבעו היה לבן מלוכלך ובטנו
סגולה. ועל ידיו כפפות צהובות קטנות. זוהי פיסת העבר היחידה
שלי. לפעמים הייתי חושבת לעצמי, עכשיו יש לי רמז, יש לי קצה של
חוט. ואז הייתי חוזרת בי, ומזכירה לעצמי שוב ושוב, שיש חידות,
שפשוט לא כדאי לפתור.

סירנות, אורות אדום כחול, משטרה.
הניידת עצרה לידי, איש גבוהה יצא מתוכה.
הוא השתעל קלות, הוציא מכיסו פנקס קטן מעור ושאל בביטחון "את
לואיסנה פוקס?"
לא עניתי, מה אגיד לו, שאיני יודעת?
"חמודה, שאלתי אותך שאלה". הוא חזר ואמר.
החזקתי את הדובי חזק חזק, ושאלתי בקול חלש "למה?"
"ילדה נעדרת מתאימה לתיאור שלך" הוא אמר בניחוחות.
"לא!" אמרתי במהירות, "השם שלי הוא..." הסתכלתי מסביב, מחפשת
אחר שם."סגול", אמרתי. "סגול זה השם שלך? את בטוחה?" הוא שאל
בקול מלגלג. פסעתי צעד אחד אחורה והנהנתי בראשי. "טוב, אני
מצטער על ההפרעה". הוא נכנס לרכב, הסתכל עלי בפעם האחרונה ונסע
משם. ומה עם לואיסנה הוא באמת שמי? חשבתי לעצמי, מה עם באמת
מחפשים אותי? טוב, לפחות כך לא אצטרך לעבור חקירות, להיאבד
במערכת, ובסופו של דבר להגיע לבית יתומים. או הכי גרוע, להיזכר
בעבר שלי.

המסע ממשיך, אני לא אגיד שלא היו לי פה חוויות,
פגשתי כמה וכמה אנשים מעניינים. אבל, אני חייבת לעבור הלאה
השגרה הורגת אותך.
לאט לאט מבפנים, זה אוכל אותך ומשגע אותך, עד שאתה פשוט לא
יכול יותר. ניסיתי להסביר זאת לאנשים, אך הם צחקו לי בפרצוף.
"מה כבר ילדה יודעת על החיים" הם אמרו.
הרבה יותר מהם, אני בטוחה.
אז הגעתי לפונדק קטן, שם אוכל לנוח טיפה, אולי אפילו לאכול.
אנשים היו נחמדים, בירכו אותי בברכת "חג שמח" ואפילו חייכו.
זה מוזר, איך שבדרך כלל, אנשים כל כך עסוקים בעצמם.
אבל בחגים, הם מרשים לעצמם לאחל לכל זר את הכי טוב, או לפחות
שיהיה לו טוב בחג.

לילה, אני משוטטת ברחובות הזרים. התעייפתי במקצת.
אך אני מוקסמת מן היופי של המקום. מזרקה גדולה, גינת פרחים
צבעונית, פסל קצת מוזר והרבה ספסלים. רק חבל שיש אנשים
שמתעקשים לכער את המקום, להשאיר סימן הכר בכל מקום שהיו,
והיה להם צבע או אולר בהישג יד. אם אני הייתי כותבת בכל מקום
שהייתי בו, בסופו של דבר, ימצאו את הדרך אלי.
כמו שביל סוכריות, פשוט למצוא את המקום הבא בו השאירו
סוכרייה.
כמובן, אם יהיה מישהו שירצה לחפש, אני לא חושבת שזה אי פעם
יקרה.

עיר חדשה, אנשים חדשים, סיפורים חדשים.
לכל אדם סיפור חיים, מה שקרה לו, מה שהוא עבר.
וכל הדברים שהביאו אותו למצב הנוכחי.
לרוב אפשר לדעת, אם זה סיפור שמח או עצוב.
זה לא יותר מדי קשה, רוב הסיפורים עצובים.
רק מעט אנשים מצאו את האושר שלהם, את הסוף השמח לסיפור השמח.
או השמח קצת פחות.
אני תקופה חולפת בחיי האנשים כאן, התקופה הקצרה הזאת של אי
ודאות מוחלטת. אי ודאות לגבי אנשים, לגבי החיים שלהם, והחיים
בכלל.
כל כך הרבה סיפורים, כל כך הרבה אנשים.
אם הם חיים ברחוב, או חיים בטירה.
זה לא משנה, כולם חושבים על מוות.
בשלב מסויים בחיים של כולם המוות נראה כפתרון הכדאי, כפתרון
היחידי והכי טוב. זה עצוב, וזה אפילו עוד יותר עצוב, לראות כמה
שזה נכון.

אתמול פגשתי אדם מיוחד, ילד קטן.
הוא שינה את חיי, וכמה שזה מוזר ואולי אף אבסורדי לחשוב כך,
שילד קטן, שעוד לא יודע לדבר, או פשוט מעדיף לשתוק, יכול לשנות
חיים.זה נכון וזה מציאותי.
הלכתי לי ברחוב צדדי, בשעות בין ערביים.
כאשר פתאום, שמעתי קול נפילה חזק בא מאחורי.
הסתובבתי במהירות, ואז ראיתי אותו.
ילד קטן, בעל עיניים כחולות גדולות, וגוף קטן ושברירי.
הוא הסתכל עלי במבט עצוב, והצביע על הדובי.
"אתה רוצה אותו?" שאלתי אותו, אבל הוא לא ענה, הוא רק המשיך
להצביע על הדובי.
התקרבתי אליו, וישבתי לידו.
הדובי שלי, פיסת העבר היחידה שלי... הסיפור שלי.
אבל העתיד, יותר חשוב מהעבר, נכון? עדיף שלילד הזה יהיה עתיד
מאושר, או לפחות כמה רגעי אושר. אז חיבקתי את הדובי בפעם
האחרונה והנחתי אותו בידו של הילד.
הוא חייך ואז הוריד את אחת הכפפות מידיו של הדובי.
"מה אתה עושה?!" שאלתי בבלבול וחטפתי ממנו את הדובי.
הרמתי את הכפפה הקטנה מן הרצפה וכשבאתי לשים אותה חזרה על
הדובי.
אז זה הכה בי, הסתכלתי על היד של הדובי, היה תפור שם משהו.
ל. פוקס.
סירנות, אורות כחול אדום, משטרה.