"מה?" שאל בתקיפות מיותרת, "מה לעזאזל עשית לו מטומטמת?"...
נעה רק חייכה ועזבה את החדר. מעניין כמה זמן החיוך שלה יישאר
עם סכין בתוך הפרצוף שלה, חשב לעצמו.

הוא בהה בגבי, מאז ההתקף הוא כבר לא אותו דבר. בחדר הלבן
והמבריק יושב צחי בכיסא לבן מפלסטיק, מול המיטה הגדולה של גבי.
לפני שהלך הוא הסתכל בגיליון שצמוד למרגלות המיטה הלבנה
והגדולה של גבי. "שברון לב". הניח את הגיליון והלך.

"בוקר טוב גבי!" נכנסה האחות עם החלוק הירוק וחייכה "איך אנחנו
מרגישים הבוקר?" זרקה בזמן שהסיטה את הוילונות הצהובים. גבי
כבר מגיב לאור שמש, זה סימן לשיפור, אמר הרופא. הוא יודע, הוא
כנראה מבין בסימנים, אחרי כל כך הרבה שנים של לימודי רפואה
סימנים זה היה בטח השיעור הראשון שלו. רק חבל שבפעם הראשונה
שגבי חטף את ההתקף, הדוקטור אמר שזה כלום. הוא בטח נמנם בשיעור
הזה של הסימנים בבית ספר לרפואה. הוא רק אמר שניקח את גבי
הבייתה וניתן לו תה חם. יומיים אחרי בא ההתקף הגדול. הרופא היה
מאוד מופתע, "איך פספסנו את זה?". אני מבין ללבו, הרי קשה גם
לאבחן חולה וגם להתחיל עם האסיסטנטית באותו זמן. "הכדורים שלך,
גבי פה גדול".  הם עכשיו נותנים לו כדורים נגד דיכאון, "מדכאי
דיכאון" הרופא קורא להם. הוא מוצא את זה מאוד משעשע. הם לא ממש
משפיעים על גבי, "הם רק גורמים לו לחיוך כימי".

נעה לעומת זאת מרגישה מצוין, כל יום הוא יום למסיבה. יוצא לה
לחשוב על גבי מאוחר בלילה כשהיא חוזרת שיכורה ומסוממת מהמסיבות
אורגיה שלה בזמן שהיא מקיאה את נשמתה השחורה באסלה ונרדמת על
ריצפת השירותים הקפואה. היא יודעת מה היא עשתה, היא אפילו לקחה
אחריות מלאה על מה שקרה. "מה לעשות?" היא אמרה כשאשפזו את גבי.
אולי זה לא נשמע כמו מי שלוקחת אחריות על מה שעשתה אבל כזאת
נועה. אפרטוניסטית, מניפולטיבית ועוד כל מיני מילים גדולות
ורעות.

זה התחיל כשגבי ונעה הפסיקו לשכב ביחד. היא אמרה שזה לא כמו
פעם, שזה הפך להיות קר ומכני. היא אמרה שנמאס לה ושהיא רוצה
מישהו או מישהי שתוכל לספק אותה מינית. ככה עברו חודשיים בערך.
עד שיום אחד בזמן שהם נסעו באוטובוס לקנות לנעה צעצועים שירגשו
אותה מינית, היא אמרה לו, ככה בלי התראה כלשהי "אני שונאת
אותך, אני עוזבת". ואז זה קרה. הכל נעצר, האוטובוס בלם
בפתאומיות, הולכי רגל עצרו ברחוב, אנשי האוטובוס השתתקו, אפילו
האישה המעצבנת שמדברת כמו ברווז סתמה. ואז, נשמע קול צורם,
משהו נסדק, קול נוראי, יכולת לשמוע אותו קילומטרים מהמקום.
כולם הצטמררו ורעדו לשנייה. זה היה גבי, החזה שלו. נעה שכיסתה
את אוזניה הקטנות, קמה וירדה בתחנה.

גבי הוזעק לבית החולים במהירות. נדרשו 1000 תפרים כדי לתקן את
החור שנוצר בלבו של גבי ברעש צורם. עכשיו רק מחכים ללב חדש.
הלב של גבי כבר לא יחזיק הרבה זמן, נעה כבר חרשה עליו כמו
שצריך. היום יש לגבי יום הולדת 30, נעה נכנסה לחדר אחרי שכולם
עזבו. היא נכנסה בשקט עם קופסה אדומה בצורת לב, היא חשבה זה
מצחיק. הניחה אותה על השולחן ועזבה במהירות. על הקופסה מצורף
נייר טואלט עם ברכה "מזל"ט". נעה יצאה במהירות מהחדר עם בחור
גבוה ואיתן, כמו שהיא אוהבת.

זה היה נורא, הדבר היחיד שהחזיק אותו החיים כשל.ההלוויה הייתה
מאוד קצרה. לא הורגש שמשהו באמת קרה. אולי בגלל שגבי מזמן היה
כבר מת. על המצבה היה ציור של לב חצוי מנחושת מבריקה ויקרה.
נעה מאוד התרגשה שביקשו ממנה לשאת מילה או שניים בהלוויה. היא
קמה בחצאית מיני שחורה שלה עם החולצה הקרועה השקופה שלה. עומדת
מול כולם וכולם מול השדיים שלה. היא כיחכחה בגרונה לשנייה,
הוציאה את הזוהמה שמילאה את נשמתה ואמרה: "אני לא יודעת מה
לומר, אהבתי את גבי תקופה מסויימת. היה אחלה." חייכה חיוך
שחור, וחזרה למקומה.

כולם עמדו ללכת, חזרה לחיים האמיתיים, חיים שלא נותנים זמן או
אוזן לסדקים צורמים הנישאים מכל עבר. לפתע משום מקום נשמע קול
צורם, לא מוסבר ולא ברור. צליל כזה עוד לא שמעתם, לא כוס נשברת
לא זכוכית או מראה, נשמע כאילו האדמה נפערה בדיוק מעל פתח ביוב
גועש ומצחין. פרצופים מוזרים מחפשים, מטים אוזן לכל כיוון
מנסים להבין מה לעזעזל? בחורה צעירה בחצאית שחורה נאחזת בספסל
בזמן שהיא נוסקת כמו נוצת עורב על האספלט השחור. פעמיים קיטור,
שרבב אחד האורחים שלא מרצון.

בחדר לבן, על מיטה לבנה שוכבת נעה. כמו כתם שחור על רקע לבן,
שוכבת ללא הכרה וממתינה, "מועמדת להשתלה" הדיאגנוזה "שברון
לב"