אני מביט עכשיו במערה שחורה.ואין בה אור בקצה. זה קנה של אקדח,
והאקדח טעון.
אני מחזיק אותו כך שהוא נמצא ממש מול עיני.יציב.מפחיד.ברגעים
האלה , אתה ממש לא יודע מה ההחלטה הנכונה, ואתה יודע שבמקרה
הזה ההחלטה השגויה היא הרבה יותר מסתם לא נכונה. אז לפי מה
מחליטים ? ואיך מקבלים את האומץ להחליט ?
כשטענתי את האקדח קיוויתי שהתשובה עוד תגיע. היא לא. ברגעים
כאלה, כרגיל אתה נשאר לבד.אתה שומע קולות,אלפי קולות שצועקים
לך אלפי תשובות , ובבת אחת הכל משתתק. אתה מאזין לריקנות וחושב
שאפילו ראשך בוגד בך עכשיו. היד עדין יציבה, ורק מכיון שהיא
עכשיו כבר לא שייכת לך.מין יישות עצמאית שרק מחכה שתמסור לה מה
ההחלטה, ומהר. כי לך תדע מתי היא תעשה חסרת סבלנות.מתי היא
תחליט שזמנך נגמר.

ומה תעשה אז ? ולעומת היד היציבה , אתה מתחיל להזיע ואתה מרגיש
את הרעד הזה שמתחיל להשתלט עליך. איך הכל היה כלכך קל
בהתחלה.איך באדישות מוחלטת הכנסת כדור - כדור למחסנית. אתה
יכול לזכור אפילו חיוך קטן בזווית פיך.אתה צריך להחליט מהר.אבל
לפי מה ? הגיון ? רגש ? תחושת בטן מהירה ? אתה יודע שכל מה
שתחליט עכשיו יראה לך שגוי. זאת מין מלכודת שאתה לא יכול לזכור
איך נכנסת אליה בכלל.השאלה איך תצא מתרוצצת לך בראש כמו אריה
מאחורי סוגר.אתה מנסה להדביק את השאלה, לעקוב אחריה ולהתרכז
בתשובה . כל מה שאתה יכול לחשוב עליו , זה כאב הראש הנורא שאתה
מרגיש , כאב הראש שמונע ממך להחליט. אתה יודע שאתה הולך לנחש
את התשובה.זה פשוט כבר לא משנה לך יותר.
ובאמת מה זה כבר משנה ? למות עכשיו או לחיות כשהזיכרון של הרגע
הזה רודף אותך כל החיים ? זיכרון ההשפלה שהענקת לעצמך. זיכרון
של מוות.

ואז ההחלטה פשוט מופיעה.עינייך ננעצות באצבע שמחבקת את
ההדק.בקטע הלבן שבה, מהלחץ שנוצר בנקודה שבה היא תבצע את גזר
הדין. אתה מבחין שהלחיצה מתהדקת. האצבע מלבינה יותר ויותר. אתה
מתחרט. השאלה אם לא מאוחר מדי ?