ריק
ופתאום ברק מכה באדמה
ואני שוכב במיטה בוכה על משהו רע שעשיתי

אין לי אפילו חלונות, גם לא הורים שיצעקו עלי
רק סבל,
סבל מתוק שכואב גם אחרי הרבה זמן

הירח מבשר כי הכול חזר למקום

אבל למקום שאני הייתי, לא אחזור

כואב לי לחשוב שאני לא אכה באדמה
אני מרגיש חלל ריק שם
כאילו דבר לא נמצא
כי הכול במקום הכול מסודר
אבל הקול שלי חזר בו ונעלם

קול אחד קטן שתמיד מסוגל להפוך ולהוציא את הכול מהמקום
קול ריק
קול קטן שבכלל לא מורגש

רק תקווה זמנית נוצרה כדי להגן עלי
חללים קטנים בלבי פוצחים ביצירות ישנות של בטהובן
כל פעם כשאני עצוב
כל פעם שמתקרבים ללבי ונוכחים כשאני עצוב שומעים אותם מנגנים
את החללים בלבי הריקים משחר לידתם
כל כך קטן קולי חושב לי

לפתע..
"הרם את קולך אדוני!!"
אני שומע מבעד למחשבותיי
אדם שגר רחוק
לוחש שהוא יכול להישאר עוד קצת
אני אומר כן
את יכולה להישאר
בקרוב תשמעי את השתיקה מנגנת לי שיר עצוב
נגינה עצובה וריקנית
...

אני מתעורר בבהלה..
למשמע הרדיו
לצדך
תכבה את הרדיו אם הוא מפריע לך לישון
אחרי שעושים עבודה על יצירותיו וקורותיו של בטהובן
אפשר להתחרפן...

גם כן המרצה המזדיין הזה