אתם יודעים איך זה להיות מאוהב אותה הרגשה שגורמת לכם להרגיש
שונה, להיות שונה. הפרפרים שבבטן, הראש שמסתובב, הידיים
שמזיעות, הלב שמתפרץ מהחזה והמחשבות שמתבלבלות ולא מסתדרות?
פעם גם אני הייתי מאוהב ככה, לפני שהזמן התערב ושינה את הגורל
שלי. זה הסיפור שלי הסיפור הקצר של החיים הקצרים שלי.
כשהייתי בן 17 התאהבתי במישהי שהייתה קטנה ממני לא בהרבה בשנה
ומשהו, בהתחלה לא הלך לנו במיוחד כי הינו שונים ושונים מאוד
בהכול לא היה בינינו שום דבר משותף אבל עדיין הינו יחד, עברו
כמה שבועות ואז נפרדנו כי בשבילה התקדמנו מהר מידי חזרנו כעבור
יומיים. כעבור עוד שבועיים נפרדנו שוב כי הקשר נתקע ולא התקדם
אז אמרתי שעדיף שנשאר ידידים, היא הסכימה שניפרד אבל אמרה
שידידים לא נשאר. כעבור כמה ימים חבר משותף שלנו הכריח אותנו
להיפגש ולדבר כי הוא האמין שהקשר הזה נועד להיות טוב, הוא כולו
שקוע בעולם הרוחני שלו, אז אני לא מאשים אותו נפגשנו וכעבור
שעתיים חזרנו להיות יחד ומאז עברו חודשים והיינו עדיין יחד.
החברים שלנו התרגלו לקשר המוזר והשונה שלנו וגם אנחנו הסתדרנו
טוב אפילו שהיינו שונים. הינו עושים כמעט הכול יחד למרות שהרבה
פעמים לא נפגשנו במשך ימים בגלל הלימודים הלוחצים ואז הגיע
החופש ויכולנו להיפגש יותר, אני זוכר פעם אחת כשהיא באה אלי,
'הי מה קורה?' היא שאלה 'הכול טוב מה איתך?' שאלתי ונישקתי
אותה 'כרגיל' היא ענתה 'בכית?' שאלתי .'לא למה?' היא ניגבה את
העיניים 'זה ניראה ככה', 'לא לא בכית סתם לא ישנתי אז אני נראת
עייפה'. אז לא ידעתי מה שהיא סיפרה לי אחר כך ליתר דיוק מה
שסיפר לי החבר המשותף שלנו במשך כמה ימים היא נראת מדוכאת ולא
יכלה להסתכל לי ישר בעיניים וכול פעם ששאלתי אותה מה קרה היא
אמרה שכלום ושינתה נושא, לא נעים לי במיוחד לכתוב מה קרה בהמשך
כי אני יודע שכל מי שיקרה את זה יגיב אחרת אולי, אבל כיון שזה
חלק מהסיפור אז אני אספר את הכול.
באותו חופש הינו ביחד חצי שנה אז לקחתי אותה למין מסעדה חמודה
וקטנה בעיר, אחריה חזרנו אלי. אני נשבע שבלי כוונות נסתרות
פשוט הייתה לי מתנה להביא לה ושכחתי אותה בבית, 'חכי כאן'
אמרתי לה והשארתי אותה עומדת בסלון 'תעצמי עיניים' צעקתי מהחדר
'תושיטי יד את יד ימין' היא הרימה את היד והושיטה אותה מולי
אחזתי בה היא הייתה כול כך עדינה ושברירית שמתי את הטבעת על
האמה היא פתחה את העיניים 'ואוי היא מדהימה' היא אמרה וחיבקה
אותי 'ידעתי שתאהבי אותה... אני אוהב אותך' אמרתי לה היא
הסתכלה עליה במבט הכי אוהב שיש ואמרה 'גם אני אוהבת אותך'
התנשקנו ומכאן אני חושב שאני לא צריך לספר לכם מה קרה אתם בטח
מנחשים כבר, בוקר שלמחרת כשפקחתי את העיניים ראיתי אותה יושבת
על קצה המיטה עם הראש מורכן למטה היא הסתכלה עלי בעיניים בוכות
ושתקה, המים מהשער הרטוב שלה טפטפו על הפנים שלה וגרמו לה
להיראות יותר יפה ממה שהיא הייתה 'מה קרה?' שאלתי וחיבקתי
אותה, 'כלום' היא ענתה והתחילה לבכות 'אני חייבת ללכת' היא
אמרה והתנתקה ממני היא יצאה מהחדר וכעבור כמה שניות שמעתי את
הדלת נטרקת. כל אותו יום ניסיתי להשיג אותה ולא הצלחתי אז
התקשרתי לחבר המשותף שלנו 'היי' הוא אמר לי מהצד השני של
השפופרת 'אני כול היום מחפש אותה ולא מצליח לתפוס אותה אולי
אתה יודע איפה היא?' הייתה שתיקה מהצד השני של השפופרת.  'הלו'
אמרתי 'כן אני כאן אני מבין שאתה לא יודע' הוא אמר 'מה אני לא
יודע' שאלתי 'זה לא שיחה לטלפון אני אאסוף אותך עוד חצי שעה'
'טוב אבל מה קרה?' ניסיתי להוציא ממנו מידע 'עוד חצי שעה ביי'
הוא אמר וניתק.
נכנסתי למכונית שלו והסתכלתי עליו זו הייתה הפעם הראשונה בחיים
שלי שראיתי אותו בלי חיך או צוחק אלא יושב עם ארשת מוות על
הפנים הוא התניע את המכונית ונסענו במשך חצי שעה גם אני שתקתי
פתאום ראיתי את השלט אני לא יכול לתאר לכם כמה מחשבות עברו לי
בראש 'למה אנחנו בבית חולים?' שאלתי כשהלכנו לעבר הכניסה 'קרה
לה משהו?' שאלתי אותו 'היא הייתה מעורבת בתאונה או משהו?' 'לא
לא.' נכסנו למעלית באותו שלב כבר הייתי מעוצבן ומודאג והכול
ביחד הצטבר לכעס 'מה לעזאזל קורה כאן?' צעקתי עליו במעלית
'תפסיק להיות בשקט אני לא יכול לסבול את זה אולי תספר לי מה
קורה לעזאזל' 'היא תספר לך' הוא אמר הדלת נפתח ונכסנו לקומת
טיפול נמרץ, בסוף המסדרון ראיתי את אימא שלה החבר שלי ניגש
אליה 'שלום'  הוא אומר לה 'שלום בנים' היא אמרה והסתכלה עלי
ארוכות ואז ראיתי דמעות עולות בעיניה 'היא בחדר?' שאל חבר שלי
'כן' היא ענתה 'אתם יכולים להיכנס אמר אבא של חברה שלי 'היא
רצתה לראות אותכם מזמן' הוא אמר וחיבק את אמה שהתחילה לבכות
שוב 'חכה שנייה כאן' אמר חבר שלי וניכנס לחדר לפני.
כעבור כמה דקות הוא פתח את הדלת 'תיכנס' אמר ויצא מהחדר.
נכנסתי לחדר וראיתי אותה שוכבת על המיטה עם מלא צינורות
מחוברים אליה ומכונת החייאה מסביבה. 'מה קרה לך?' שאלתי
וניגשתי לקצה המיטה שלה  'כלום' היא ענתה 'לא רציתי שתגלה ככה
פשוט חזרתי לבית והיה לי התקף הרופאים לא ציפו לזה הם אמרו שיש
עוד זמן עד שההתקפים החזקים יתחילו' היא אמרה בשקט 'איזה
התקפים על מה את מדברת? מה הייתי צריך לגלות?' היא תפסה את היד
שלי ואמרה 'שאני חולה בסרטן' .אני לא יודע מה קרה לי באותו רגע
שהיא אמרה לי את זה התנתקתי והרגשתי את עצמי נשאב לתוך בור
עמוק ולא מצליח להיאחז בכלום כאילו הנפילה לא תיגמר לעולם ואז
הרגשתי יד תופסת אותי וקול ששואל אותי אם אני מרגיש טוב, "כן"
עניתי בערפול ואז פתאום שאלתי אותה 'למה לא סיפרתי לי' בקול
כועס שלא זיהיתי בעצמי, 'לא יודעת' היא ענתה 'לא רציתי שתדאג
יש לך גם ככה כל מיני דברים על הראש פחדתי שלא תצליח להתרכז
בהם ואז איך זה עוזר לשנינו לסבול' היא אמרה באותו קול שקט
אני לא יודע מה קרה לי אולי זה בגלל הקול הרגוע שלה או מה פשוט
התפרצתי 'את עומדת למות ואומרת לי לא לדאוג חשבת להסתיר את זה
ממני עד ללוויה! או מה?' ,'אתה לא מבין..' היא התחילה להגיד,
'אני מבין טוב מאוד' אמרתי ויצאתי מהחדר בזעם, יצאתי במהירות
מהבניין מתעלם מכול מה שסביבי, יצאתי לכניסה של בית החולים שם
עמד פסל ענק של איזה איש זקן ולידו עץ גדול ועתיק התחלתי לבעוט
ולהרביץ לו מתעלם מהכאב שהרגשתי ומהדם שהתחיל לזרום, 'תפסיק עם
זה, זה לא יעזור לה להחלים' אמר חבר שלי וניסה להרחיק אותי
מהעץ, בתגובה ניסיתי להחטיף לו הוא העיף אותי על הדשא התחלתי
לבכות, הוא התיישב לידי 'כולנו מרגישים ככה כולנו כועסים
וכולנו לא יודעים מה לעשות חוץ מלשבת בחיבוק ידיים .היא היחידה
שמתנהגת בהגיון היא רגועה כול כך'... 'זה בגלל שהיא תמיד אמרה
שהיא לא מפחדת למות אני זוכר כשהיא הייתה אומרת לי את זה הייתי
צוחק ואז היא הייתה אומרת שמוות זה חלק מהחיים ושרק הקליפה
החיצונית שלנו מתה' אמרתי ועלה חיוך קטן על שפתי, 'כן היא
מיוחדת אבל עכשיו עד כמה שהיא חזקה היא עדין צריכה אותך לצידה
יהיה לה קשה לבד'.
'אני יודע' אמרתי 'פשוט אני לא יודע איך להתמודד עם זה מה
לעשות אני מרגיש חסר ישע', 'אל תעשה כלום פשוט תהיה איתה' הוא
אמר לי 'אני צריך לנסוע לבית כי כמה חברים רוצים להביא לה משהו
אתה נשאר?', 'כן' עניתי 'תעצור בדרך אצל האחות שתחבוש את
הידיים שלך' הוא אמר והצביע אליהם, רק עכשיו שמתי לב שיורד לי
דם 'כן כדאי' אמרתי ופניתי בחזרה לבית החולים.
'מה קרה לידים שלך?' היא שאלה כשנכנסתי לחדר שלה כעבור חצי שעה
,'כלום' אמרתי והתיישבתי לידה 'אני מצטער על מה שקרה קודם
פשוט...' 'זה בסדר' היא אמרה 'אני מבינה'. היא חיבקה אותי
הדמעות שוב הציפו את העיניים שלי אבל עצרתי אותם ידעתי שאני
צריך להיות חזק בשבילה .נשארתי איתה כל הערב והלילה היא סיפרה
לי שהיא גילתה על זה לפני שבוע באותו יום שהיא באה אלי והייתה
עצובה, שהיא הלכה לרופא בגלל שהיו לה כאבי ראש חזקים וההורים
שלה חשבו שזה בגלל המגרנות שלה. הרופא בדק אותה וכבר באותו יום
שלחו אותה לצילום, בצילום ראו משהו שלא צריך להיות שם אז עשו
לה עוד בדיקות וגילו שיש לה גידול באונה השמאלית היא התחילה
לצחוק כשסיפרה שאימא שלה התעלפה ואבא שלה התחיל לבכות ושמאז
עשו מלא בדיקות וכולם מפנקים ונחמדים אליה והיא נהנת מתשומת
הלב ,הרופאים אמרו שהיא צריכה לעבור כימותרפיה ועוד כול מיני
טיפולים ושהשער שלה ינשור 'ואני ארזה. טוב לפחות אני אהיה רזה
כמו דוגמנית ואוכל ללבוש מלא פאות' ,היא אמרה וצחקה.
כמה שהיא חזקה חשבתי באותו לילה כשהיא הלכה לישון אם אני
הייתי במקומה בטח הייתי נשבר.
השבועות והחודשים הבאים עברו מהר היו לי הרבה מבחנים שלמדתי
אליהם איתה והיא הייתה מאושרת בשבילי כשסיפרתי לה שקיבלתי
ציונים גבוהים, 'אתה רואה אתה צריך רק ללמוד' היא הייתה אומרת
.
נראה שהטיפולים עוזרים והיא חזרה לבית הספר והחברים שלה ערכו
לה מסיבה גדולה והיא הייתה כל כך מאושרת, היא לא הפסיקה לחייך
כול הערב וכול יום היא החליפה פאה היא אהבה שכול יום יש לה צבע
שער אחר ,והרופאים היו אופטימים לגבי החלמתה הם אמרו שהכול
נראה מצוין ושהגוש הצטמק אחרי הניתוח וככה עברה שנה והיה נראה
שהחיים חוזרים למסלול .השער שלה צמח שוב ואז הגיע יום הולדת 17
שלה וחגגו לה אותו בצורה הכי מטורפת, בחוף הים עם כול מי שהיא
מכירה וזה הרבה היא לקחה אותי לצד והתיישבה על החול 'אני צריכה
לספר לך משהו, אתה יודע שאני אוהבת אותך ושאני רוצה שתהיה
מאושר אז אני רוצה שתמשיך להצליח כמו עכשיו וששום דבר ואני
מתכוונת שלא משנה מה יקרה לא יעמוד בדרך שלך טוב?' היא אמרה,
'כן אבל למה?', 'סתם' היא אמרה ונישקה אותי.
יום שלמחרת בסביבות השעה 2 בצהרים קיבלתי טלפון מחבר שלי
'בוא מהר לבית החולים היא גוססת'.
'מה קרה לה?' שאלתי כשהגעתי לבית החולים 'לא יודעים, הרופאים
עדיין לא יצאו, היא בטיפול נמרץ' אמרו ההורים שלה.
'אבל אתמול היא הייתה בסדר גמור' אמרתי כאילו לעצמי והתיישבתי
בכבדות על הספה. הזמן זחל והרגשתי שאני לא יכול יותר. כעבור
שעתים יצא הרופא עם האחות 'מה קרה? היא מרגישה יותר טוב?'
שאלו ההורים שלה את הרופא 'אני מצטער עשיהו כול מה שיכלנו לא
נותר יותר מה לעשות רוב הסיכוים שהיא לא תחזיק מעמד עד הבוקר,
אני באמת מצטער'. 'אבל מה קרה? אמרתם שהגוש כמעט נעלם' שאל חבר
שלי את הרופא 'כן זה היה נראה ככה אבל הוא חזר ובעוצמה גדולה
היא לא מסוגלת להתמודד איתו יותר היא עייפה באמת שניסינו
הכול', 'אפשר להיכנס אליה?' שאלתי 'כן אבל אחד אחד' אמרה האחות
ההורים שלה נכנסו ראשונים וכעבור כמה דקות יצאו בוכים.
אחר כך נכנס חבר שלי ויצא בוכה גם ואז הגיע תורי להיכנס 'אני
לא יכול' אמרתי לעצמי בקול ונעצרתי ליד הדלת עמדתי שם כמה
שניות 'אתה חייב' אמר לי קול בפנים.
פתחתי את דלת החדר שלה, היא נראתה שונה היא לא נראתה חזקה כמו
פעם אלא פגיעה ושבירה הפנים שלה היו לבנות וחסרות צבע היא
נראתה רזה וקטנה יותר, היא הסתכלה עלי בעיניים עייפות 'הי' היא
אמרה 'הי' עניתי והתיישבתי לידה . היא הסתכלה עלי ושתקה וגם
אני לא ידעתי מה להגיד גם ככה. ישבנו בשקט אני לא יודע כמה זמן
אבל בחוץ התחילה להחשיך שנינו הסתכלנו על השקיעה זה היה נראה
כאילו הזמן רץ וכאילו הייתי שם רק 5 דקות וכבר הגיע הערב 'אני
אוהבת אותך' היא אמרה 'גם אני אותך' 'אין לי כבר כוח יותר' היא
אמרה ועצרה בשביל לקחת נשימה עמוקה אז המשיכה 'אני מרגישה כול
כך עייפה'.
היא התחילה לעצום  את עיניים הרגשתי את הדמעות חונקות את הגרון
שלי וכבר לא יכולתי להתאפק והתחלתי לבכות.
החזקתי את היד שלה בזמן שהיא עצמה את העיניים ואז זה היה נראה
כאילו שמעתי את הנשימה האחרונה שלה ואז ראיתי את מכשיר ההנשמה
מפסיק לעבוד ומכשיר ההחייאה מתחיל לצפצף ומראה קו שטוח,
הרופאים נכנסו ובעקבותיהם ההורים שלה 'שלום ולא להתראות מתוקה'
אמרתי והנחתי את היד שלה ליד הגוף שלה ויצאתי מהחדר.
מאז איבדתי את הזמן אני חושב שעברו כמה ימים או שבועות אני ממש
לא יודע אימא שלה התקשרה בשביל לקרוא לי לבוא ללוויה אבל לא
יכולתי להגיע עדיין לא השלמתי עם העובדה שהיא איננה .ההורים
והחברים שלי באו אלי וניסו להוציא אותי מהבית אבל פשוט לא היה
לי כוח ,הרגשתי שביחד איתה איבדתי חלק מעצמי ,הרגשתי שחסר לי
משהו הייתי במצב קשה עד שהחלטתי יום אחד לסים קץ לכאב שלי.
נשארתי לבד בבית , ניגשתי לארון התרופות   והוצאתי בקבוק של
כדורי שינה ניגשתי למטבח ולקחתי בקבוק מים בלעתי 3 כדורים ואז
הטלפון צלצל, לא עניתי, בלעתי עוד 3, המשיבון ענה, בלעתי עוד 3
ואז שמעתי את הקול של החבר שלי 'אני יודע שאתה בבית תענה' הוא
אמר 'אם אתה לא עונה אני בא לשם עכשיו' ואז שמעתי את הציפצוץ
אחרי שההודעה נשמרה, בלעתי עוד 2 ואז הכול התחיל להתערפל והראש
להסתחרר והרגשתי שאני מאבד שליטה וצונח למטה למטה למטה...
כשפקחתי את העיניים ראיתי רופא מדבר עם אימא שלי 'הוא פקח את
העיניים' שמעתי את אחותי אומרת . הרופא ניגש אלי והאיר לי בעין
עם משהו 'הוא יהיה בסדר' אמר ויצא מהחדר.
'למה עשית את זה?' שאלה אימא שלי 'לא יודע' עניתי והסתובבתי
לקיר 'אני רוצה להיות לבד עכשיו' אמרתי, הם יצאו מהחדר ונשארתי
לבד התחלתי לבכות ואז כנראה שנרדמתי כי כשהתעוררתי היה כבר
ערב. הסתובבתי לכוון הדלת ושם ישב חבר שלי על הכורסא מסתכל עלי
'מה אתה מסתכל?' שאלתי 'אני מנסה להבין האם אתה טיפש או מפגר
או שניהם, למה עשית את זה אתה חושב שככה תתגבר?, אתה יודע רק
פחדנים מתאבדים אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם החיים אז הם
בוחרים את הדרך הקלה' ,'אתה לא מבין' אמרתי לו 'מה אני לא מבין
אתה חושב שרק אתה סובל פה אתה חושב שהיא לא הייתה חשובה
לכולנו, לכולנו כואב אבל אנחנו יודעים שהיא לא רצתה שנסבול
אחרי שהיא לא תהיה', 'מאיפה אתה יודע?' שאלתי 'אם היית בא
ללוויה היית יודע, היא כתבה מכתב לכולם והקריאו אותו בלוויה
ולך היא כתבה בנפרד היא נתנה לי את זה ביום האחרון' הוא שם את
המעטפה על השולחן ליד המיטה ויצא מהחדר .הסתכלתי על המעטפה
הסתובבתי לצד השני ונרדמתי שוב.
אני לא יודע באילו כוחות הגעתי לבית הקברות אבל איכשהו הצלחתי.
התקרבתי לקבר שלה והרגשתי את הדמעות חונקות אותי שוב ,התיישבתי
ליד העץ שהיה לי הקבר שלה שהיה עשוי משיש אפור ועליו היה מלאך
לבן החזקתי את המכתב ביד פתחתי אותו והיו שם 2 דפים הראשון היה
דף שקרוע מיומן:
"יום ראשון ה-22
היה לי חלום מוזר היום בלילה ראיתי את עצמי בעוד שנה בערך
שוכבת בקבר וקוברים אותי וראיתי את כולם באים ומניחים פרחים על
הקבר זה היה חלום מוזר כי פעם ראשונה שהיתי בתור עצמי בחלום
ולא דמות שמתבוננת מהצד תמיד אמרתי שיש לי חוש שישי אז בזמן
ששכבתי בקבר יכולתי לשלוט במחשבות שלי אז קראתי את הזיכרונות
כול מיני אני וחברים שלי בכול מיני מקומות, מבלים ואז הזיכרון
של חבר שלי ואני ביחד, אחר כך ביחד במיטה ואחר כך אני בבית
חולים ואז במסיבת יום ההולדת שלי ואז בבית החולים ואז חוזרת
לקבר זה היה חלום מוזר התחילו לקבור אותי ונגמר לי האוויר
לנשימה והתחלתי להיחנק ואז התעוררתי בצרחות כי החלום היה כול
כך אמיתי שבמציאות התחלתי להיחנק וככה התעוררתי ניסיתי למצוא
לו פרשנות אבל היא הייתה מוזרה משהו בנוסח התחלה חדשה אז
דיברתי על זה עם ידיד שלי והוא אמר שאני סתם מגזימה וני לא
צריכה לדאוג ושזה כנראה בגלל שלא הרגשתי טוב באותו יום וראיתי
סרט אימה טוב אני מקווה שזה באמת ככה אובחן יומני היקר החיים
ממשיכים כהרגלם הלימודים קשים ומשעממים ושווה רק בהפסקות אז
הכיף האמיתי אני והחבר שלי ביחד כבר כמעט חצי שנה ואני מאשרת
באמת... לילה טוב יומני היקר"
היא ידעה. בלתי אפשרי, בגלל זה היא הייתה כל כך רגועה בבית
החולים, היא ראתה את הכול בא. חשבתי לעצמי
ואז הוצאתי את המכתב השני -
"אם אתה קורא את המכתב הזה אז אני כבר לא בחיים, איך שאתה מבין
מהיומן אז כנראה שבאמת הייתה לי עין שלישית או חוש שישי וראיתי
מה יקרה ,לרוע המזל לא הצלחתי למנוע את זה. אבל כמו שאני אומרת
מוות הוא חלק מהחיים ורק הגוף שלי קבור והנשמה שלי עדיין חיה.
אני מקווה שאתה זוכר מה שאמרתי לך על החוף ושאתה הבטחת לי
שתתאושש ותמשיך בחיים, בלויה בטח לא הייתה איך שאני מכירה
אותך, ואני מקווה שאתה לא עושה שטויות .אני מבקשת ממך לא לזרוק
את החיים שלך רק בגלל שאני לא איתך יותר, אני רוצה שתמשיך
ללמוד ולהצליח ושתמשיך בחיים שלך, שתתחתן ושיהיו לך הרבה ילדים
כמו שתמיד רצית ואולי ניפגש בגלגול הבא בכול פעם שתרגיש רע או
שיהיה לך קשה תזכור שאני איתך אולי לא פיזית אבל רוחנית ושאני
אוהבת אותך לנצח ואני מקווה שתתגבר עלי ולא תסבול יותר אם לא
בשבילך תעשה את זה בשבילי... חוץ מי זה נשארת עם המשפחה שלך
והחברים שלך שאוהבים אותך...                
אוהבת לנצח ...איתך לתמיד"

הכנסתי את 2 המכתבים למעטפה והתקרבתי לקבר שלה.
'כנראה שכאן אני צריך להיפרד ממך, תמיד היית כזו דואגת לאחרים
ותמיד עוזרת להם ,כנראה שבגלל כל הדברים שהאמנת בהם, היית כל
כך מיוחדת ועכשיו העולם הפסיד אותך, מה שהבטחתי לך אני אקים
אפילו שייקח לי זמן, אני אנסה להתגבר, אבל אני לא יכול לשכוח
אותך את היית הראשונה שלי בכול ותמיד תישארי חלק ממני ואני
מקווה שניפגש בגלגול הבא כמו שאמרת הדבר היחיד שאני מצטער עליו
זה שהכרתי אותך רק לפני שנה וחצי ולא לפני הרבה יותר זמן אז
יכולתי להיות איתך יותר, אני בטוח שאת במקום טוב יותר עכשיו,
עוזרת למלאכים לקבל כנפיים, אוהב אותך לנצח כמו שאת אותי'.
מאז עברו כמה שנים והגעתי כמו בכול שנה לקבר שלה להניח פרחים
'הנה הבאתי לך פרחים טריים, פעמונים כמו שאת אוהבת, התקבלתי
לעבודה כמנהל 'הרהיטו' זו חברה ליצור תוכנות מחשבים, הרבה כסף
ואני לא עובד הרבה, אלא אומר לאנשים מה לעשות' סיפרתי לה.
כשיצאתי מבית הקברות והתקרבתי למכונית שלי ראיתי מישהי זוחלת
על הרצפה ליד המכונית שלי 'אוי נוו לא שוב' היא אמרה,
'צריכה עזרה?' שאלתי, 'כן זה יהיה נחמד נפלו לי המפתחות של
המכונית מתחת למכונית הזו ואני לא מצליחה להוציא אותם',
התכופפתי ועזרתי לה להוציא אותם ואז כשקמתי ונתתי לה את
המפתחות הסתכלתי לה בעיניים וראיתי בהם משהו מוכר, אותו ניצוץ
של חיים שהיה לה... הזמנתי אותה לארוחת ערב, יצאנו במשך כמה
זמן עד שיום אחד נסענו לחופשה ביחד. בחוף כשהלכנו לים היא
הורידה את הבגדים ונשארה עם בגד ים ואז ראיתי צלקת בדיוק מעל
ללב.
'מה זה?' שאלתי היא הסתכלה על החתך ואמרה 'לפני 5 שנים הייתה
לי בעיה בלב הוא היה חלש מידי וביליתי את רוב הזמן בבית החולים
הרופאים חשבו שאין לי  סיכוי לחיות יותר משנה,  עשו לי הרבה
ניתוחים וכלום לא עזר, עד שיום אחד מצאו תורם. מישהי נפטרה
בגיל שלי ותרמה את האברים שלה וכך השתילו לי את הלב שלה בלעדיה
לא הייתי כאן היום' . 'באיזה בית חולים היית?'שאלתי, ''מורנו'
למה?' היא ענתה בתמיהה, 'את זוכרת באיזה תאריך השתילו לך את
הלב?' שאלתי בהתרגשות 'בערך, זה היה בסוף מאי,למה?' היא אמרה
מבולבלת   'סתם' עניתי וחייכתי לעצמי.
כשחזרנו מהחופשה לקחתי אותה לקבר 'למה הבאת אותי לכאן?' היא
שאלה. 'אני רוצה שתכירי מישהי, היא הצילה את החיים שלך' אמרתי
והצבעתי על הקבר. סיפרתי לה את הסיפור והיא התחילה לבכות 'אני
לא מאמינה' היא אמרה, 'גם אני לא, אם לא אכפת לך אני רוצה
להיפרד ממנה', 'זה בסדר אני אחכה במכונית' היא אמרה והלכה.
'כנראה שצדקת באמת נפגשנו ועוד בגלגול הזה אני יודע שאת שלחת
לי אותה ואיך שאת רואה אנחנו מאוהבים ואני הולך להציע לה
נישואים ואפילו כשמתת הצלחת להציל מישהו את באמת נשמה טובה '.
   
וכך באמת התחתנו והמשכתי לבוא פעם בשנה לקבר שלה, בהתחלה עם
אשתי אחר כך עם הילדים ואחר כך עם הנכדים. אשתי הייתה הולכת
לפעמים גם בלעדי.
וזהו כאן נגמד הסיפור אני מקווה שמישלא האמין באהבה עכשיו
מאמין ומי שהאמין מאמין יותר.