לבה, לו ידע אהבה,
להבה, צרבה בלבבה,
והיה חובקה בחזקה, אוהבה,
עד נפשו בנפשה, נתאוה.
והדחיק כאבו, באבו
עד הלמות לבבו
ומקוות, דוחקות התפילות,
אלף ימים ולילות.

אז היינו רוחקים,
צוחקים, כשניים תמימים,
אל צדפת הפנינים
בעמקי הימים.
אל כוכב שמזהיר
הלב במרומים,
אל ענן, שאנן
מעינו של אדם.

התראי, התקוות זו לזו שוחקות,
חלומות אהבה, הן שחות?
תפילתי, שאי ראשך למרום,
ולבך יהלום.
כי עיני בך צופות,
לשמרך כחלום,
כעיניים זרות, ללטפך
אהבה נואשות
אהבה מבקשות.
ועיני, יבשות ...