החריץ הישר שאף אל האופק, גרגרי אבק נחו בו בשלווה. לו הייתי
חיידק היה זה מצוק בגובה אלפיים מטר, אבל אני בן אדם, והחריצים
האלה הם הבלטות שלי, והאבק זה האבק שלי שלא נוקה כבר שנים.
הקירות מתפוררים, הסיד הלבן כמעט מנותק מהקיר, חופשי ושברירי
כמו ענן.
תחתונים מסריחים זרוקים על הרצפה, וגם חזייה שחורה, יש גם מגבת
מלאת אבק והמון מחברות מפוזרות. גרפיטי שחור מקשט את הקירות
כמו קעקועים על גופו של אדם. אני מרגיש כאילו החדר המטונף מביט
בי במבט עצוב.
במרכז החדר ישנה מיטת פוטון זוגית עם מצעים נקיים, בה יעל
ודורון מזדיינים. יעל צועקת וזועקת ללא הפסקה, החדר אילם בולע
הכל. דורון מזיין כמו שאני תמיד רציתי, מלא בטחון עצמי, מלא
חן, מלא תשוקה.
אני שותק, מביט בהם בדממה, רק דורון יודע שאני שם, יעל עסוקה
מידי בשבילי. היא מתעלמת ממני.
אני יושב בין בגדיהם המעופשים, לוקח מחברת מהרצפה ומתחיל
לקרוא. מנסה להתרכז למרות זעקות האורגזמה של יעל.


"ברוכים הבאים לעולמו של גל." זו הכותרת, ואני רק בוהה בה, מי
זה לעזאזל גל? אני שואל את עצמי הכתב הוא כתב יד מוכר למדי,
אבל רק אני ודורון חיים כאן. מי כתב את המחברת הזאת? אני מרכז
מבטי אל תוך המחברת.

"אני עומד ברחוב, בניינים מסביבי, כל העולם מסביבי, אבל אני
עדיין עומד ברחוב. לילה, אני הולך, לא מסוגל לדבר. אני תמיד
הולך בלילה, מעולם לא ראיתי יום. אינני יודע למה, לעיתים אני
מרגיש שמשהו חסר, אני ישן בימים. ואף פעם לא מצליח להתעורר."
אני מביט בשורות ומדלג קצת להמשך.

"...אני רוצה לזיין את כל הבחורות בעולם, אני רוצה להכניס
להריון כל אחת ואחת מהן, אני רוצה להרוג את כל הבנים בעולם.
אני רוצה להיות היחיד." אני הופך עוד כמה דפים, מחכה לקרוא
משהו עם הגיון, לא מצליח להתרכז, יעל צועקת כל כך חזק, בצורה
כמעט גרוטסקית.
דורון מביט בי, וקם מייד, עוזב אותה מתנשפת, חוטף את המחברת
מידי. וסותר לי. יעל מביטה בנו במבט מוזר.
דורון מגרש אותי מהחדר.

עכשיו אני מהצד השני של החדר, כועס על דורון, רוצה להשמיד
ולמגר אותו, מה זו המחברת הזאת? למה דורון לא מרשה לי לקרוא
בה?

הדלת חומה דמוית עץ, מפות עירוניות תלויות עם נעצים על הדלת,
בניינים רבים מוקפים בעיגולים. רשימת מספרי טלפון תלויה אף היא
על הדלת. חלק מהמספרים מסומנים בעיגול.
אני מסתובב, מביט על המרתף, בגדים מעופשים זרוקים בתפזורת על
הרצפה, שקיות ניילון שחורות נמצאות בכל מקום. גרפיטי אדום
מזעזע זרוק על הקירות. כמעט אקראי, כמו כתמי דיו. ריח מעופש של
בשר רקוב עולה באפי, בטח מהמקרר.
המקרר קופסת מתכת חלודה, הדלת שלו עקומה כלפי פנים כאילו משהו
נכנס בה בעוצמה.
אני פותח את המקרר ומוציא חלב עמיד פתוח, שותה אותו ויורק, הוא
מקולקל. אני מחזיר אותו חזרה אל המקרר.

לפתע אור מאחורי, אני מסתובב. יעל יוצאת מהחדר תשושה, שיערה
פזור, היא מביטה בי ושואלת איך החלב?
רקוב, אני עונה לה ומתקרב אליה. היא מתלבשת בשקט, ואני מסתובב,
מתבייש לראות אותה ערומה.
זה אחרת כשדורון לא בסביבה.  

אני מנצל את זה שיעל ודורון סיימו עם השטויות שלהם, וחוזר
פנימה לחדר. דורון ישן על המיטה. יעל נכנסת אחרי, סיבוב נוסף?
היא שואלת כאילו לא הספיק לה כל השעתיים עם דורון. אני רוצה
שתלכי, אני עונה לה.
היא הולכת, ממלמלת משהו עלי, מקללת אותי. היא לא סובלת אותי.

אני מנצל את זה שדורון ישן כדי להמשיך לקרוא.
פותח את המחברת באמצע ומעיין בה.
"אתמול פגשתי אותה, נערה צעירה שסיפרה לי באינטרנט שהיא רוצה
להיות שפחת מין, היא יכולה להיות המשך נאה לכיבושים שלי. הגעתי
אליה הביתה מצויד באקדח שלי, יריתי בכלב, דפקתי בחוזקה על הדלת
ממוטט אותה, יש כאן ילד קטן, יריתי גם בו, הוא נפל על
הרצפה..."
אוי אלוהים אני חושב לעצמי, מה זה החומר קריאה הזה. אני ממשיך
לקרוא, משום מה הדברים מטרידים אותי מאוד, יותר מסתם ספר
מזעזע. הם נראים קרובים. דילגתי כמה פסקאות והמשכתי לקרוא.
"המשכתי למטה למרתף, לחדר של הנערה, רציתי לזיין אותה כמו שלא
זיינתי מימי, היא שכבה מפוחדת על המיטה רועדת מפחד, משותקת,
תפסתי אותה בחוזקה והתחלתי מפשיט אותה בכוח, תולש את החזייה
השחורה שלה וזורק הצידה, נגעתי בתחתונים שלה הם היו רטובים.
אני הייתי בדיוק הפנטזיה שלה."
הייתי ממשיך לקרוא, אבל פתאום נשמעה צעקה מאחורי, אמרתי לך לא
לקרוא את זה! דורון, חבט בבטני עם אלה, התקפלתי ונגחתי בבטנו
עם ראשי בעוצמה שיתקה אותו, קפצתי עליו והתחלתי מכה אותו באבדן
חושים, בפנים בצלעות. לבסוף הוא החל מתאושש ומחזיר מכה ובועט,
רבנו שנינו כל הלילה. זורקים דברים אחד על השני מרביצים.
אתה לעולם לא תקשיב? דבר אחד קטן ביקשתי ממך ואתה לא מסכים
לכבד אותו הוא צעק לעברי. הוא הכה אותי עד זוב דם עד
שהתעלפתי.

שחור, שקט, חלומות זוועה עוברים עלי, אני מתעורר... פותח את
העניים. לבן, תיקרה מתקלפת, הסיד כאילו חופשי מהבטון תלוי
למעלה כמו ענן. גרפיטי שחור על הקירות כמו קעקוע, אני מרגיש
חמימות, גוף חם מכורבל לידי, אני מביט בו, זו יעל היא ערומה,
מרגיש את עצמי גם אני ערום. שכבנו? דורון לא יסלח לי לעולם.
גופי חבול, המכות היו אמיתיות, אני מרים ראשי להסתכל על הספר,
מחברות רבות זרוקות על הרצפה, הבחורה מתעוררת, עבר עליה לילה
קשה, לפי התשישות שלה, מישהו כמעט מילולית פירק לה את הצורה,
שיערה הפוך, סימנים כחולים של מכות על גופה, ריח חריף נודף
ממנה, ריח מוכר, שלי? של דורון?
אתה כל כך מתוסבך היא אומרת, אני אוהבת את זה.
רגע, רגע. אני נבהל, איך הגעת לכאן? מה עשינו? אסור שזה יקרה.

שיחקנו דוקים היא עונה לי, מה אתה חושב? אתה מופרע לגמרי היא
אומרת, בהתחלה פחדתי שתהרוג גם אותי, אבל איך שחיסלת את כולם
זה היה מדהים, מוות עושה לי את זה...
אני? כן היא אומרת.
אפילו כתבת את זה....
אני רוצה שתלכי אני אומר לה.

לא נהנית בלילה? היא שואלת, מצמידה את גופה הערום אליי. תסתלקי
ממני אני בועט בה, מגשש לעבר הנשק שלי, הוא לא אצלי. הוא אצל
דורון נזכרתי.
לכי מכאן אני צועק בפראות כמעט קופץ עליה להכות אותה.
היא קמה, הנה קח את אחת המחברות שלך.
היא זורקת אלי מחברת.
אני פותח וקורא.
"ברוכים הבאים לעולמו של גל"
אני גל ואני רוצה לזיין את כל הבחורות בעולם, אני רוצה להכניס
להריון כל אחת ואחת מהן, אני רוצה להרוג את כל הבנים בעולם.
אני רוצה להיות היחיד".

מי זה לעזאזל גל? אני שואל אותה באימה.

יריית אקדח נשמעת ממרחק קרוב, הבחורה (יעל?) צונחת על הרצפה.
דורון נכנס לחדר, ערום, רק מגבת מכסה את גופו. הוא זורק את
האקדח על המיטה, ומרים מהרצפה מגבת נוספת עבורי.
בוא להתקלח הוא אומר, מחכה לנו מחר יום קשה.