"שיט!" צעקתי לפתע " אלדד, תעצור ת'מכונית!" הבלמים חרקו
במחאה, אבל האוטו המשיך כאילו לא אכפת לו למספר מטרים ואז
כאילו עושה טובה עצר גם הוא. כשהרכב נעצר לבסוף פנו אליי שלושה
פרצופים מבולבלים, מחכים לתשובה. "שכחתי את הבירות והאבטיח
בחדר, צריך להסתובב." . חזרנו לחדרי, נדב ואני. ושלינו מתוך
המקרר ארגז בירות ואבטיח שמן ובתולי. שניהם קפואים והחלו
להעלות אדים כשפגשו בחדר הלוהט. הנחתי אותם בעדינות בתוך
צידנית מרופדת בקוביות קרח.  חזרנו לרכב והמשכנו בדהירה לכיוון
החוף.
כשהגענו לחוף כמו תמיד לקחנו מגרפה וניקינו לעצמנו מקום
להתפאנן בו ודרך גישה לים (את המזרקים והקונדומים זרקנו לשקית
אשפה חזקה ביותר). ישבנו בים במשך כמה שעות בזמן הזה הספקנו
לחסל בערך חצי פרה ועוד כמות לא מבוטלת של בירות וספגנו טבילות
ממושכות בים ובקרני השמש. עכשיו כשהשמש כבר עמדה להתאבד בתוך
הים והגענו אל הנקודה המסורתית שאומרת "עשינו את שלנו להיום "
פתחתי את הצידנית נשאר בתוכה בדיוק את הציוד הנחוץ לנו - 4
בירות (אחת לאדם), אבטיח שמן ובתולי שנבחר בקפידה וכמובן סכין
אמתנית ובוהקת שזכתה לכינוי החיבה - קוטלת האבטיחים".
הנחנו את האבטיח הבתולי בעדינות על החול, בתוך גומחה שהכנו
מבעוד מועד, כך שלא יוכל לזוז. ואז הגיע שיאו של הטקס. אחד
מאיתנו  (הפעם נדב) אחז באבטיח כדי שלא יברח ואחר אחז ב"קוטלת
האבטיחים" וצועק לשמיים "בואו נשחט לנו אבטיח!" (אלדד), מרים
את הלהב באוויר ו...
בדיוק חודש קודם לכן עבדתי במקשה של הקיבוץ רוצצתי עם טוריה
אבטיחים שלא הבשילו די הצורך, עברתי בין שתי שורות וכל אבטיח
לא מפותח מספיק היה סופג את מולא עוצמתה של הטוריה, וניתז על
שכניו. עברתי בכל המקשה וכשחשבתי שסיימתי את העבודה, בערך
בשתיים בצהריים, הגעתי לאבטיח האחרון במקשה. שמתי לב לדבר
מוזר, הוא לא היה לבן כמו האבטיחים האחרים שרוצצתי, הוא היה
זהוב משהו. הנפתי את הטוריה כדי להעבירו אל גן העדן לאבטיחים
(המקום היחידי שלא תיכנס אליו גבינה בולגרית לעולם) פתאום
שמעתי קול קורא אליי - "אל תרים ידך על האבטיח", עצרתי לרגע
הבטתי סביבי ולא ראיתי דבר פרט לטרקטור הרחוק ולגלי החום
העולים מהאדמה. ניערתי את ראשי, "זה בטח החום" אמרתי לעצמי.
הנפתי שוב את הטוריה על מנת לחסל את האבטיח ואז שוב שמעתי קול
דקיק קורא אליי "עצור אל תהרוג אותי, זה אני האבטיח, אני אבטיח
זהב אם תחוס על חיי אעניק לך שלוש שאלות שתיים מהן זה מנה
פלאפל  כך שנשארה לך עוד משאלה אחת". לרגע הייתי כטוח שזה החום
ושאני הוזה אבל האבטיח הזהוב באמת פנה אליי, הוא הביט בי
בטחינה (כמה שאבטיח יכול). "מה?" שאלתי מבולבל. "שאני אחזור על
זה יותר לאט?"  שאל האבטיח בציניות, תכונה שלא הייתם מצפים
למצוא באבטיח. "לא, הבנתי בפעם הראשונה. אני רוצה שאינגריד
המתנדבת החדשה תרצה רק אותי". "כך יעשה, אך עליך לקחת אותי
ולאכסן אותי במקרר שלך" סיים אבטיח הזהב.
עוד באותו ערב לאחר שהכנסתי את האבטיח למקרר ושמתי עליו פתק
לא לגעת. קפצתי למגורי מתנדבים ו"ביקרתי" את אינגריד. אחרי
"הביקור" אצל אינגריד, בדרך לחדר שמעתי פתאום קול דקיק צורח
בכאב, צווחה שרק אבטיח יכול לתת. רצתי לחדר שם ראיתי את רפי
ואמיר "יושבים" על האבטיח השחוט. לא האמנתי שהם שחטו את האבטיח
זהב שלי, ולא הספקתי לקבל ממנו את מנות הפלאפל שלי. "אחלה
אבטיח" אמרו לי כשהגעתי אליהם. "לא ראיתם את הפתק?" שאלתי בזעם
מהול בתיסכול ותוך כדי כך הצבעתי על הפתק הזרוק על הרצפה.
"פתק? לא... וואלה... מצטערים", אמרו בין ביס לביס. מאותו רגע
הרגשתי שמשהו בתוכי השתנה, ולא ישוב להוית כמו בעבר.
אלדד הרים את הלהב באוויר והנחית אותו על בית החזה של האבטיח,
האוויר התמלא בצרחותיו של האבטיח שפרפר בידיים של נדב וניסה
להימלט, הלהב החליק לתוך האבטיח בהתנגדות זעומה, ברגע שהוא חדר
את הקליפה נוזל אדמדם החל ניגר החוצה, האבטיח צווח בכאב אבל
כבר היה מאוחר.
במיומנות ובזריזות סיים אלדד את המלאכה ותוך חצי דקה האבטיח
סיים את חייו ומה שנותר זה תמונה עגומה לאור השקיעה. אבטיח
מבותר לשני חצאים מוקף שלולית של נוזל אדמדם והד של צווחותיו
האחרונות נישא בבריזה הקלה.
בסוף הזוועה הזאת כבר לא רציתי יותר לגעת יותר באבטיחים, לא
היה לי שום חשק לאיזו פרוסת אבטיח רעננה. סיימנו את ה"בילוי"
על חוף הים וחזרנו לקיבוץ.
אני התנדבתי להחזיר את הרכב למגרש חנייה אבל לפני זה נסעתי
לבסטה הקרובה ביותר של אבטיחים, פרצתי אליה ומלאתי את הרכב
באבטיחים. ונסעתי אל השדה הקרוב ביותר שם שיחררתי אותם לחופשי.
רגע לפני שחזרתי אל הרכב הבטתי אחורה אל האבטיחים החופשיים
המונחים בשדה ובלבי ידעתי שזה המעשה הנכון.